עשרת ניסיונות אברהם: גילוי כוח האמונה מעל הטבע

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם. כל נסיון הוא לראות כמה ימשיך האדם להיות נאמן לערכים שלו כמו לך מארצך כמו ששרה נלקחה לבית פרעה כמו לגרש את ישמעאל כמו ניסיון העקידה ועוד

כל ניסיון שעבר אברהם אבינו הוא שלב בעיצוב דמותו כאב האומה, כאיש אמונה, אדם שעמידתו נובעת ממפגש ישיר עם האמת ולא מהתלות בתנאים החיצוניים.

ניסיון איננו מבחן כדי לדעת אם האדם יעמוד או ייכשל — הקב"ה הרי יודע הכול.

הניסיון נועד לגלות לאדם את מה שכבר טמון בו.
שורש המילה "ניסיון" הוא מלשון נס   דגל שמרימים כדי שכולם יראו.

הקב"ה מרים את האדם "על נס" – מבליט את הכוחות הרדומים שבו.
הרמב"ן  אומר הניסיון לטובת המתנסה – להוציא מן הכוח אל

לך לך" – הניסיון הראשון הוא לעזוב את ההרגלים, את התרבות, את הזהות הישנה.
זהו שלב בו אדם נדרש לוותר על נוחות כדי לחפש אמת.

רעב בארץ – אברהם עוזב את המקום שאליו נשלח, ונדמה שההבטחה האלוקית התבטלה. זה ניסיון של בלבול: האם האמונה תלויה בתוצאות….

 

שרה נלקחת לבית פרעה – ניסיון האמון. מה יעשה אדם כשכבודו, ומשפחתו – נלקחים ממנו….

ברית בין הבתרים – ניסיון הסבלנות. כשנראה שההבטחות מתעכבות, האם האמונה נשארת….

הגר וישמעאל – ניסיון הצדק הפנימי. לגרש את בנו כדי לשמור על טהרת השליחות והייעוד.

ברית המילה – ניסיון הגוף. האם גם החומר, גם הבשר, מוכן להיות קודש….

 

עקידת יצחק – פסגת הניסיונות. האמונה עומדת מול הסתירה המוחלטת: הצו האלוקי מבקש לבטל את כל מה שנבנה.
ועם זאת, אברהם "וישכם בבוקר" – הוא פועל מתוך בהירות פנימית שאין בה צל של מרירות או ספק.

 

איך נעשים "עומדים" בנסיונות…

בהירות ערכית – מי שיודע מהי האמת שלו, לא נבהל מהרעש סביבו.
יציבות לא נוצרת מרגש רגעי אלא מהתבהרות של עקרונות: מה חשוב לי באמת?

על מה אני לא מוותר…

קשר חי עם ה' – אברהם לא היה "איש רעיונות" אלא איש קשר. הוא דיבר עם השם
כשהאמונה היא קשר – לא תיאוריה – יש כוח לעמוד. כי אדם לא נלחם בשביל אידיאל מופשט, אלא בשביל ערכים וקשר מוחשי וחי עם הקב"ה

הכרת זמניות העולם – מי שתולה את עצמו בתוצאות חיצוניות – נשבר.
מי שמבין שכל ניסיון הוא זמני וכל דבר בא ללטש ולזכך את הגוף – נעשה חזק מבפנים.

הכנה שקטה יומיומית – עמידה בנסיונות גדולים נבנית מרגעים קטנים של שליטה, אמונה והתמדה.
"ואברהם זקן בא בימים" – כל יום נבנה בלבנה קטנה של אמונה.

עמידה בנסיון דורשת חזון פנימי גדול יותר מהסערה החיצונית.
אדם עם חזון מאמין בדרכו גם כשהעולם צועק אחרת.
זה לא הופך אותו לצודק בכל, אך זה מגלה מנגנון נפשי של יציבות – אי־תלות באהדה רגעית.

אבל אצל צדיקי ישראל, היציבות לא נבעה מבוד איש,אלא מענווה ושליחות ייעוד ותפקיד
הם לא ראו את עצמם כמרכז הסיפור, אלא את רצון השם.

לכן, גם תחת ביקורת או רדיפה, הם לא נשברו

אדם נעשה יציב כשהוא שואב מהם משמעות.
כמו עץ – שסערה מחזקת את שורשיו.
הניסיון מגלה כמה מחובר האדם לשורשים,

"הניסיון לא בא לשבור את האדם – הוא בא לחשוף את היכולות והכוחות

הניסיון איננו עונש, אלא קריאה.

לפעמים ה' לוקח מאיתנו משהו, כסף כבוד, מעמד כדי שנגלה בתוכנו כוחות שלא הכרנו, עוצמה לא ידועה לנו.  ה' צדיק יבחן

הניסיון דורש לשחרר את הרצון להבין  'למה זה קורה לי , ולהאמין שיש משמעות גם אם לא רואים.

מהי משמעות ניסיון המלכים, מלחמת המלכים

אברהם נכנס לקרב למען הצלת לוט

למה זה נקרא נסיון?

מה היה שם

בימי נמרוד מלך בבל, היו ארבעה מלכים, נמרוד, שנקרא גם אמרפל, אריוך כדרלעומר ותדעל שעשו מלחמה נגד חמישה מלכים

ארבעה נצחו את החמישה, הסכימו חמשת המלכים להתאחד ולהיות כפופים לכדרלועמר, כדלעומר היה מלך עילם, עילם היה הבן של שם, הבן של נח

12 שנה העלו לו מס, ו13 שנה אח"כ לא. ושוב יצאו ארבעת המלכים למלחמה נגד החמישה…והם התחילו בקרבות וניצחו כמה קרבות ואז הם הגיעו לקרב מול סדום, וסדום נלחמו וה…הפסידו. והם לקחו בשבי את לוט אחיין אברהם וגם את רכושו

האומות היו שונאות את אברהם, ולכן הם לקחו את לוט, ונמרוד כבר נלחם באברהם וזרק אותו לכבשן האש ולא הצליח לפגוע בו, את אברהם היו שונאים האומות, ואין שנאה כשנאת הדת ושמרו את לוט ופרסמו את היותו בשבי כדי שאברהם יצא לקרב נגדם

הפליט זה עוג הוא גם ניצל מהמבול, הוא פליט משם, וגם הוא פליט מרפאים שנכבשה לפני כן על ידי המלכים

עוג הגיע לאברהם, בערב פסח והיה אברהם אופה עוגות מצות, יש אומרים שלכן הוא קרוי עוג – מלשון עוגה כי הוא הצטרף לאברהם להכין את העוגות מצות.

מה הקשר בין עוג, עוגות מצות וההצלה של אברהם את לוט.

אומר המדרש, שאמר עוג, זה אברהם הוא 'קנאי' – אם אני אומר לו שהאחיין שלו  – לוט הוא שבוי  הוא יוצא למלחמה, הוא לא מוותר, הוא ימות בקרב והוא – עוג יתחתן עם אשתו. בדרך הרעיון הרמז והדרש יש שמסבירים, עוג ראה שאברהם עוסק במצות, מצות זה מיכלא דמיהמנותא – לחם האמונה – אמר עוג, אברהם הוא 'אדם מאמין' הוא עוד יצא לקרב נגד 'הבלתי אפשרי'.

בכל אופן הזכות שהוא הודיע לאברהם אבינו, בגלל הזכות הזו הוא זכה והאריך ימים עד ימי מרע"ה, יותר מ 400 שנה (רש"י במדבר כא)

ואברהם לקח את חניכיו, ילידי ביתו, 318 ואת אליעזר עבדו

אליעזר לפני ת"י היה בנו של נמרוד!

אברהם יוצא לקרב להציל את לוט, ולמה ? אחרי שהוא החליט להיפרד מלוט למה הוא יוצא למלחמה להציל את לוט?

וגם אם כן , למה זה נק' ניסיון באמונה?

אומר הנזר הקודש על המדרש (בראשית רבה מב א) כל מטרת ותכלית מלחמת המלכים היתה לעורר על הנס הגדול והנורא שהיה בכבשן האש נמרוד הפיל את אברהם אל תוך כבשן האש ואברהם ניצל

התעוררה אמונה גדולה בעולם כולו לאמונה בבורא עולם, כתוב בזוהר שבאותו היום שניצל אברהם מכבשן האש הכירו הקב"ה בשליטת הבורא על הבריאה.

היו מביאים את בניהם אל ביתו של אברהם ללמוד מאאע"ה אמונה

וזה היה ניצחון ערכי עצום של אברהם על נמרוד

נמרוד לא מתרגש מנסים כי מידות האדם חזקות יותר מאשר עובדות נסים ואמת.

נמרוד ראה שאברהם ניצל מכבשן האש, וידע שזה בלתי־אפשרי מבחינה טבעית.
אבל במקום להתבטל מול האמת, הוא נעשה אטום עוד יותר.
מדוע
כי הנס פועל על החושים לא על מידות האדם.

הנס מרעיד את העולם, לא את המידות וטבע האדם, זה דורש עבודת השם, עבודה פנימית.

מי שהאמת אינה ערך אצלו — גם אם יראה את השמים נפתחים, יפרש זאת לפי האינטרס שלו.
הוא יאמר: "זה קסם", "זה מקרי", "זה כוח אנושי".
כי האדם רואה לא את מה שיש, אלא את מה שהוא מסוגל להכיל.

 

נמרוד הוא שואף לשלוט הוא גיבור ציד
כל דבר בעולמו נמדד בכוח, הצלחה, שליטה.
והנס – הוא ההפך הגמור: גילוי של כוח עליון שאינו שולט בו.
ולכן הוא לא מתרגש: הנס מאיים על מבנה האישיות שלו.
אם יודה בנס, עליו להודות גם שיש משהו מעליו — ונמרוד הגאוותן מעדיף לא לדעת.
הגישה של נמרוד היא הכחשת הפלא – אטימות מתוך פחד.
פחד לאבד שליטה.
ולכן, ככל שהנס גדול יותר, ההתנגדות הפנימית שלו עמוקה יותר.

 

אברהם רואה את המציאות כקריאה מלמעלה: כל דבר מעורר בו שאלה מוסרית.
נמרוד רואה את המציאות כהזדמנות לשלוט בה.
זהו ההבדל בין איש אמונה לבין איש כוח.
אברהם איש האמונה מתרגש מהפלא הקטן…
האיש הכוחני – לא יזדעזע גם אם תיפול אש מהשמים.
כי אין לו כלים רגשיים או מוסריים לקלוט את המשמעות שמעבר לחושים.

הניסים לא נועדו להוכיח, אלא להזמין את האדם להתבונן.
מי שאינו מוכן להיפתח – גם ניסים רבים לא יעזרו לו.
כי האמת איננה "נראית", היא נפתחת בלב שמוכן.
נמרוד לא נכשל בחוסר הבנה, אלא בחוסר רוך.
מי שאינו מתרגש – לא משום שאין מה להתרגש ממנו, אלא משום שהוא הפך את לבו לאבן.

האדם לא משתנה כי הראו לו "אמת".

נמרוד ידע עובדות, אבל לא הרגיש אחריות.
אברהם – לא ראה נס, אלא חי את הנס.
כל יום היה בעיניו גילוי, על כל נשימה ונשימה הוי מודה לו.

נמרוד רצה להילחם נגד אברהם, ולכן הוא לקח בשבי את לוט, מדוע?

כי לוט היה דומה לאברהם, היו דומים בקלסתר הפנים וכך היה יכול לשקר לעולם כולו, שהוא לקח בשבי את אברהם, הוא יכל לאמר שהוא נמרוד חזק יותר מאברהם וגם אם היו נסים בכבשן האש…בסוף נמרוד ניצח

ועל זה יצא אברהם לקרב, הוא נלחם נגד השקרים של נמרוד

הוא לקח את לוט בשבי כדי לפרסם שהוא – נמרוד יותר ממלכות השם בעולם, יותר מאברהם שמסמל את מלכות השם בעולם.

ולכן בסיום הנצחון אמר אברהם ' ואנוכי עפר ואפר' פירש רש"י הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים ואפר על ידי נמרוד, כי נמרוד זרק את אברהם לכבשן האש, והוא מהכל ניצל על ידי הקב"ה

נמרוד היה אומר כח המלחמה הוא שלי

אברהם אומר כח המלחמה הוא של הקב"ה

וכך אומרת הגמרא בחולין (פט) אמר הקב"ה חושקני בכם

גם שאני נותן לכם גדולה, אתם יודעים לאמר – שאתם המעט מכל העמים אתם ממעיטים את עצמכם, אפילו בשעה שהקב"ה נותן גדולה לאדם הוא אומר קטונתי מכל החסדים והאמת, הוא זוכר שהקב"ה הוא נותן כח וחיל לאדם.

נמרוד הוא היה בדור הפלגה הוא היה בדור שמנסים להילחם נגד מלכות השם בעולם

נמרוד שהיה מורד בהקב"ה ואמרפל שאמר להפיל את אברהם לכבשן האש

אברהם מאמין ש'השם איש מלחמה' ומלחמות אני עשיתי

ונמרוד היה גיבור ציד היה עם כח ומולך על הרבה אנשים (רמב"ן י.ט)

אבהם לא נצטווה להציל את האחיין שלו, לוט, הוא הלך לשם מרצונו הטוב, למה זה נחשב ניסיון באמונה? כי נמרוד לא 'סתם' לקח לשבי את לוט

אלא רצה לזלזל במלחות השם בעולם

וכך שאר המלכים הם היו שותפים לנמרוד בגישה שלו (דרשות המהרי"ט דרוש א פרשת לך לך ) מלחמת אברהם הייתה כמו מעין מלחמת גוג ומגוג שנאמר עליה, שזו מלחמה נגד השם ונגד משיחו. (תהלים ב ב)

כך מלחמת המלכים, היתה על השם ועל משיחו, אברהם הלך להציל את לוט, ויצאו מלוט רות ונעמה העמונית (ב"ק לח)

בנזר הקודש אמר שראה נמרוד שבעתיד יצא מלוט מלך המשיח…הוא מקור התקווה של עם ישראל, רות  – אמא של מלכות – דוד המלך, ומלך המשיח.

ואברהם היה יוצא לקרב, הוא לא יוצא לקרב עם 'כח' עצום אלא הוא יוצא לקרבות עם חיילים, מעט חיילים וגם הוא זורק על האויבים עפר…וזה הופך ל…חצים….והמהרש"א אומר שזה לא היה עפר ממש שהפך לחצים אלא זה ביטוי של רעיון, שהוא היה ללא כח והוא יצא לקרב

ובאמת היו אתו מלאכים שעשו בשבילו את הקרב

בגמרא בסנהדרין כתוב שממש היה לוקח עפר וקש וזה נהפך לחצים

 

והמדרש מספר שיש מחלוקת תנאים בין רבי יהודה ובין רבי נחמיה

רבי יהודה אומר שאברהם היה זורק קש ונהפך לחצים

היה רבי נחמיה אומר שהיו זורקים -הם חצים וזה היה הופך לקש

וזה קשור גם לסיפור המפורסם של נחום איש גמזו

פעם אחת רצו בני ישראל לשלוח מתנה לקיסר הרומאי, כדי למצוא חן בעיניו.
אמרו: מי ילך? — הלך נחום איש גמזו,שהיה ידוע בכך שכל מה שקרה לו היה אומר:
"גם זו לטובה"

מילאו את תיבת המתנה אבנים טובות ומרגליות, ושלחו אותו עם שליחים אל הקיסר.
בדרך לן נחום איש גמזו באכסניה אחת, ובעלי האכסניה גילו שיש לו תיבה עם אוצרות.
בלילה פתחו את התיבה, גנבו את האבנים היקרות, ומילאו אותה עפר.
נחום איש גמזו, כשהתעורר, ראה מה קרה — ואמר בשלווה:
"גם זו לטובה".

כשהגיע לפני הקיסר ופתחו את התיבה – ראו שהיא מלאה עפר.
הקיסר כעס מאוד, חשב שזו עלבון מצד היהודים, ועמד להורגו.

אבל בא אליהם אליהו הנביא בדמות אחד מיועצי המלך ואמר:
אולי זה העפר של אברהם אביהםב שכאשר זרק ממנו – נהפך לחצים ולחרבות

הקיסר ניסה לזרוק את העפר על אויביו – וראו שזה אכן קורה:
העפר נהפך לחיצים ולחרבות, והם ניצחו בקרב.

הקיסר התרגש מאוד, כיבד את נחום איש גמזו, מילא את תיבתו באבנים יקרות, ושלחו בכבוד לביתו.

כשבעלי האכסניה שמעו, אמרו לעצמם:
אם העפר של נחום עשה ניסים – ניקח גם אנחנו מהעפר שלנו ונביא לקיסר
עשו כך – אבל הפעם לא קרה כלום, והקיסר ציווה להורגם.

נחום איש גמזו חי בהבנה והרגשה עמוקה שאין מקרה בעולם.
אפילו כשנראה שכל מה שיש לו זה "עפר" — הוא רואה בזה כלי לגילוי שם שמים

ובכוח האמונה הזו, המציאות עצמה משתנה:
העפר נהפך לחצים, החול נהפך לניצחון.

מי שחי בתודעת "טובה נסתרת" — מגלה שהטוב אכן מתגלה.

מי שחי בתודעת  חוסר צדק, מרירות  — נשאר עם חול ביד.

הנס התרחש בגלל הדרגה הרוחנית שת נחום איש גמזו.

הוא ראה בכל אירוע הזמנה לגילוי השגחה — ולכן העולם נענה לו.
העפר הפך לחצים, כי האמונה הפכה למציאות.
זו לא אמונה נאיבית, אלא ראיית עומק: שהטוב

תמיד קיים, גם כשהוא עטוף באבק.

אומר הש"ך על התורה מי שמאמין בהקב"ה באופן מוחלט, הוא יכול לסמוך על הנס לכתחילה (בראשית יד יד)

לפי הפסוק אברהם הלך עם 318 חניכיו וכן נתן להם כלי נשק

לפי המדרש הוא הלך רק עם אליעזר בגימטריא 318

בפרשת מלחמת המלכים )בראשית י"ד, י"ד(

"וירק את חניכיו ילידי ביתו — שלש מאות ושמונה עשר — וירדוף עד דן."

אומרים רבותינו, האם באמת היו לאברהם 318 לוחמים?
ואומרים —  אליעזר לבדו היה ”,
שנאמר: שלש מאות ושמונה עשר — זה אליעזר בגימטריא.

אליעזר לא היה רק אדם, אלא סמל לכוח האמונה של אברהם.
הוא "החניך לביתו", זה שספג את דרכו של אברהם — ולכן כוחו שקול כנגד צבא שלם.

הניצחון של אמונה טהורה על כוח פיזי.
אברהם ותלמידו נלחמים בכח האמונה ולכן העפר שלהם נהפך לחצים והחצים של האויבים הופכים לעפר
ובכוחו ובכח תלמיד נאמן אחד – ניצחו ארבעה מלכים.

 

אומר הש"ך מי שהוא בדרגה גבוהה באמונה ובטחון יכול לסמוך על הנס לכתחילה

וכן מצינו בספר המספיק לרבי אברהם בן הרמב"ם שאומר שההשתדלות היא לפי דרגתו של כל אדם

ואמר רבי חנינא בן דוסא לבתו, מי שאמר לשמן וידלק יאמר גם לחומץ, יש אנשים שיכולים לכתחילה לסמוך על הנס

 

 

וכך היה אבהם 'מעל הטבע'. הוא ושרה אמנו לכן הבן שלהם יצחק נולד בדווקא בגיל מבוגר כ"כ

אין זה עם שנולד מכוח סיבתי או גורל אסטרולוגי,

אין מזל לישראל-   עם ישראל נתונים תחת הנהגה ישירה מהשם

לפי המזל אין לאברהם ילד, אמר לו הקב"ה

"צא מאצטגנינות שלך… אין מזל לישראל".

 

אומה זו נמשלה לעפר ונמשלה לכוכבים — כשהם יורדים, יורדים עד עפר  וכשהם עולים, עולים עד לכוכבים, כאשר ישראל יורדים למטה, הם למטה מן העפר.

מאחר שהצלחתם וקיומם של ישראל תלויים רק בהיותם למעלה מן המזלות

הרי שכאשר הם עולים, הם עולים עד למעלה מן הכוכבים עצמם – בבחינת  ויוצא אותו החוצה  – כלומר, למדרגה של דבקות ישירה בבורא, מעל לכל סדרי הנהגת העולם.
ואולם כאשר הם ח"ו נופלים ממדרגה זו, ונכנסים לתוך מסגרת ההשפעה של המזלות, הרי שהם נופלים עד עפר ממש, כי המזלות, בהיותם הנהגה של טבע, מתנגדים לשורש ישראל, שהוא למעלה מהם.

ועל כן אמרו רבותינו   המקובלים שהמזל "שונא את ישראל" – לא שנאה רגשית, אלא שזה ביטוי של ניגוד –  המזל מייצג סדר קבוע, חוק,   וישראל הם כח של חירות שינוי ובחירה

 

ולכן נאמר על עם ישראל – הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב

ישראל יכולים להצליח רק כשמתעלים, לא כשנכנעים.
ברגע שהם שואפים להיות  כמו שאר אומות העולם, שהם שואפים להתנהל לפי חוקי העולם, הם מאבדים את מקור כוחם.
אבל כאשר הם נאמנים לעצמם — לאמונה, לתורה, למוסר, לשמחה — הם מתחברים למקום שמעל השמש, ושם אין מגבלות של מזל, זמן או סיבה.

 

בברית בין הבתרים נגלה הקב"ה לאברהם אבינו ואמר לו:

"הבט נא השמימה… כה יהיה זרעך"

על פי האמור מבואר בספר "עמודיה שבעה" (עמוד אברהם, סימן ב') בביאור מאמר המדרש תנחומא (שופטים י״א):

"ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה – העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע,
אמר לו הקב"ה: צא מן המרה, אברם אינו מוליד – אברהם מוליד
שרי אינה יולדת – שרה יולדת

וצריך ביאור – מדוע לא היה אברהם יכול להוליד עד שנוספה לו האות ה"א, ולמה דווקא תוספת זו שינתה את טבעו עד שזכה לבן.

והביאור על פי הנ״ל הוא עמוק ונפלא:
כל זמן שנקרא wwאברם" – חסרה בו האות ה״א, המורה על חמשת חומשי תורה.
ובמצב זה הוא מורה על אדם הנמצא עדיין תחת הנהגת המזלות והטבע, שאין בכוחו לברוא מציאות חדשה אלא כפוף לחוקי העולם.
ולפיכך – "אברם אינו מוליד".

אבל כאשר ניתוספה לו אות ה"א, ונעשה "אברהם" הרי זה מורה על דבקותו בתורה כולה – בה״א, חמשה חומשי תורה.
ומאותו רגע הוא יוצא מתחת רשות המזלות, ומתחבר לאותיות התורה שבהן נבראו המזלות עצמם.