"תשלמו לי 1,500 ש"ח": בעל העגורן תובע מטפסים

אמש (א׳) בתוכנית ׳השטייגניסטים׳ שבהגשת חברון גרנביץ׳ והרב רועי מושקוביץ הובאה שאלה הלכתית: האם צריך לשלם לקבלן על ישיבה על מנוף בעצרת הגדולה?

במהלך עצרת הענק ביום חמישי האחרון בירושלים, עלו בחורים מאחת הישיבות על מנופים באתרי בנייה סמוכים כדי לצפות בנעשה מלמעלה. אחד הבחורים, נקרא לו יצחק, זוהה בתמונה שפורסמה ברשתות החברתיות כשהוא יושב על מנוף השייך לקבלן מסוים.

 

ביום ראשון בבוקר התקשר הקבלן ליצחק (דרך אביו, איש עסקים בענף הבנייה שאותו הכיר הקבלן) ואמר: "התמונה שלך פורסמה כשאתה יושב על המנוף שלי במשך כ-3 שעות. המנוף שלי עובד לפי שעה, מינימום 500 ש"ח לשעה. לא ביקשת רשות – אני רוצה 1,500 ש"ח על השימוש".

חברו של יצחק, נקרא לו דוד, ישב צמוד אליו על אותו מנוף באותו זמן. דוד התקשר לרב מושקוביץ ושאל: האם גם הוא צריך לשלם 1,500 ש"ח? האם עליו להשתתף ב-1,500 ש"ח של יצחק? האם בכלל יש חיוב הלכתי לשלם על שימוש כזה?

השאלה התרחבה: האם כל מי שעלה על מנופים או נכנס לאתרי בנייה פרטיים (מגודרים, עם שלטי "אסור להיכנס") חייב לשלם? האם הקבלן יכול לתבוע תשלום למפרע על שימוש שלא הוכרז מראש כבתשלום?

 

האם המנוף "עומד להשכרה" לצפייה? יהודה (מאזין מירושלים): "המנוף לא עומד להשכרה לצפייה – הוא להרמת חומרים. כמו דירה פנויה שלא מושכרת – אין חיוב תשלום על שימוש בה". הרב: "אם היו מבקשים – הוא היה משכיר. המנוף כולו עומד להשכרה, לא משנה לצורך מה".

האם יש "נהנה וזה לא חסר"? מאיר (מבני ברק): "זה כמו לשבת בצל של אוטובוס – אין חיוב. המנוף לא מיועד לשבת עליו." הרב: "לא דומה. כאן נהנים מגוף החפץ (גובה), לא מצל חיצוני."

האם יש חיוב בין כל היושבים? אבי (מבני ברק): "אם חייבים – כולם משתתפים. לא כל אחד 1,500 ש"ח". הקבלן תבע רק את יצחק כי זיהה אותו. שאר היושבים – לא תבע.

משה (מבני ברק) – "בא במחתרת": "מי שמסכן נפשו – פטור מממון, כמו בא במחתרת." הרב: "סברה מעניינת, אבל לא מדויק. בא במחתרת – פטור כי בא להרוג. כאן – סיכון עצמי, לא פוטר מתשלום."

– "המנוף מחובר לבניין בגשר קבוע – נחשב מחובר לקרקע."

גרשון – מנופאי מורשה (עגורן צריח): "עצם העלייה – עברה על החוק (שטח פרטי, שלטי אזהרה)" – "גם אם לא נזק – צריך לבדוק מחדש כבלים, חיבורים – יש חיסרון" – "הקבלן משלם על השהיית המנוף (25-30 אלף ש"ח לחודש) – עצם השהייה עולה כסף."

פסק ההלכה: "אם הקבלן תובע – יש חיוב הלכתי לשלם. אבל לא 1,500 ש"ח – אלא שווי שוק של צפייה מגובה."

הנימוקים: 1. יש הנאה ממונית – כמו בשולחן ערוך (חו"מ סי' רסג) – אדם שנהנה משירות של חברו (עו"ד שייצג גם אותו) – חייב להשתתף. כאן: הנאה מגובה הצפייה – שווה כסף (מרפסות הושכרו ב-4,500–10,000 ש"ח).

2. אין "זה לא חסר" – יש חיסרון: – צורך בבדיקה מחדש של המנוף. סיכון לפסילת רישיון. שטח פרטי – נכנסו ללא רשות.

3. המנוף עומד להשכרה – גם לצפייה. כל מהות המנוף – להרוויח כסף. אם היו מבקשים – היה משכיר. לא משנה השימוש – העיקרון: "עצם השהייה" = שימוש.

4. לא 1,500 ש"ח – אלא שווי שוק: הקבלן לא יכול להמציא מחיר. חייבים לשלם שווי צפייה מגובה (כמו כניסה למצפה, מגדל תצפית). לדוגמה: 200-300 ש"ח לשעה – סביר.

5. מי חייב? יצחק – תבעו אותו – חייב לשלם שווי שוק. דוד – לא תבעו אותו – אם הקבלן מקפיד – חייב. אם לא תבע – יש מחילה. שאר העולים – רק אם תובעים. לא חייבים לרוץ לשלם.

 

מסר חינוכי מהרב: "העצרת הייתה מעוררת השראה – אבל אסור לגזול. כמו שכתוב בירושלמי (תענית פ"ב): תענית ציבור מתקבלת רק כשאין גזל. מי שרוצה לקרב את הגאולה – ישלם מה שחייב, ויתפלל בלב שלם."

לסיכום: חייבים לשלם, אך לא 1,500 ש"ח – אלא שווי שוק של צפייה מגובה. וגם זה, רק מי שתובעים אותו – או שיודעים שהקבלן מקפיד.

האזינו לשיח המרתק מתוך התכנית 'השטייגניסטים' ב'קול חי' מאמש יום א' >>>