כשלא עושים חסד: השפע של סדום הביא לחורבן

על סדום נאמר כגן השם כארץ מצרים, מקום נפלא ומיוחד מאד. על סדום נאמר שהם כגן השם כארץ מצרים, כגן השם כמו ג"ע וגם כמו ארץ מצרים

היה בסדום שפע של  טובה היתה אדמה משובחת, לחם יוצא מן הארץ, זהב וספיר מוצאים ממנה, ולא היו צריכים לעמל – ועם כל זה גאו לבם בגלל ריבוי השפע

השפע היה מקור חורבנם: כיון שלא נזקקו איש לרעהו, לא נולדה בהם מידת החסד…

כאשר השפע מתנתק מן ההכרה שהוא מאת ה', הוא נהפך לאבן נגף מוסרית. במקום כגן השם, הוא נהפך להיות כמו ארץ מצרים

הנביא יחזקאל (ט"ז, מ"ט) מפרש בפירוש:

הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֺן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה

חז"ל (סנהדרין ק"ט ע"א) למדו מפסוק זה שחטאם לא היה רק חוסר צדקה, אלא אידיאולוגיה חברתית – חוק יסוד שסגר את לב האדם. הם האמינו ש"חסד" הוא סיכון לשפע, ולכן תיקנו חוקים לאסור הכנסת אורחים, לתת עזרה לעניים או לאפשר מעבר זרים…

 

במדרש (בראשית רבה מ"ט, ו') נכתב שתקופת השפע של סדום נמשכה נ"ב שנה – משנת מ"ח לאברהם אבינו עד שנת ק'.

זהו זמן מדויק – חמישים ושתיים שנה, כמניין "בן" לרמז שהשפע ניתן להם כבן לאב, לראות האם יישמרו כבן נאמן או ימרדו…
וכשם שה' ממתין לאדם שיגיע לגיל בגרות וייקח אחריות, כן המתין לסדום זמן רב עד שיתקנו את דרכם – ומשלא תיקנו סדום נחרבה

אבל לא רק על רשעותה אלא על עיוות השפע. היא ביקשה להחזיק את גן ה' לעצמה. במקום לראות בשפע האלוקי שליחות של נתינה, ראו בו קניין. ובכך הפכו את מקור הברכה למקור הדין.

החליטו אנשי סדום מאחר שזו ארצנו לא נעזור לעוברי דרכים ולעניים   ולכן אם היה עני שכן הצליח להיכנס לסדום, רע ומר היה גורלו, החוק קבע שאין לתת לעני אוכל, אבל צדקה כן!

אוכל לא צדקה כן! ולמה, כי הגיע עני לסדום כולם ידעו שהוא עני, היו נותנים לו צדקה…היו כותבים על כל מטבע את שמו של הנותן…ולמוכר אסור למכור לו אוכל, וכך מצד אחד כסף הוא מקבל אבל הוא לא יקבל אפשרות לקנות אוכל, אחרי כמה ימים הוא מת מרעב וכל אחד בא ולקח את המטבע שלו בחזרה

וכתוב בגמרא על בת לוט, היה אדם עני, היא כן היתה מאכילה אותו, ריחמה עליו ,העניקה לו אוכל בהסתר, נתנו לו צדקה, ראו שהוא לא מת, רצו את הכסף שלהם בחזרה, הוא לא מת, בדקו אחריו, צוות חוקרים ומצאו, שבת לוט מאכילה אותו, תפסו אותה מרחו אותה בדבש והניחו אותה ליד דבורים והיא מתה מעקיצות מזעזע…מה משמעות המוות בצורה הזו? אומרים רבותינו, אם נותנים צדקה לעני אחד הוא מרוויח מזה הוא גם ייקנה אוכל, יגיע עוד עני ועוד עני… וזה לא ייגמר…לכן היו מרחו אותה בדבש, מעין מסר שאומר – תזהרו כל העוזרים לעניים באמת, אם מתחילים לעזור לעני מגיע עוד עני ועוד עני, וזו תופעה שלא נגמרת, ולכן העני הוא כמו דבש, קצת זה מתוק ונחמד אבל הרבה לא!

דבש מצאת אכול דייך, קצת, פן תשבענו והקאתו, כך בעניין העניים, אם נתחיל לעזור להם הם לא יפסיקו להגיע, הם מתרבים והזוזים – הכסף ייגמר… לכן נאמר על סדום יד עני ואביון לא החזיקו

הם לא פעלו מתוך אנרכיה אלא מתוך אידיאולוגיה

החוק הראשון בסדום היה שכל הטוב יישאר אצלם, וממילא יצאו כל חוקים אחרים מעוותים כתולדות טבעיות – כי כששורש הנטייה מושחת, כל הענפים עקומים

בת לוט, ניסתה למתן את אכזריותם במתיקות של חסד עם אותו עני, והם השיבו לה באותה מתיקות שנעשית מרה — דבש שהפך למוות…

זו תמצית השקפתם: להפוך את החסד לעבירה, את המתיקות לסכנה.

בגמרא במסכת סנהדרין מובא שחוקקו חוק נגד בטלנות מי שיש לו שור ירעה יום אחד ומי שאין לו סימן שהוא בטלן ולא יודע להרויח ולכן ירעה את שוורי העיר למשך יומיים היה שם יתום אחד בלי כסף וחייבוהו לרעות יומיים מה עשה ענה כסיל כאולתו הלך והרג את כל השוורים שאלוהו מה זה אמר להם מי שיש לו שור יקח פגר אחד מי שאין לו יקח שניים

וגם אליעזר עבד אברהם הגיע לסדום ובא מישהו והיכה אותו עד שזב ממנו דם הלכו לשופט ואמר השופט לאליעזר אתה צריך לשלם לו שהרי הקיז לך דם והקזת הדם גורמת להתחלפות והתרבות הדם שבגופו ואם כן יש לך בזה תועלת, הרווחת הבראה ראה זאת אליעזר הלך ופצע את השופט אמר השופט מה זה?

אמר לו אליעזר עכשיו אתה חייב לי ואני חייב לו אם כך שלם אתה ותתן לו מה שאתה טוען שאני חייב לו…עוד כתוב ב פרקי דרבי אליעזר פרק וגם  ספר הישר תיאורים על עומק ההשחתה המוסרית והחברתית של סדום

 

 

בפרקי דרבי אליעזר (כ"ה) מתואר שחוקקו אנשי סדום חוק שכל אורח זר שיבוא לעיר יושקה יין, יופשט מבגדיו ויושלך ערום. לכאורה, זהו מעשה ביזוי גרידא, אך בעומק — זה ביטוי להשקפת עולם:
האורח – הסמל ל"זולת" – נחשב בעיניהם גורם מאיים על הסדר הכלכלי, ולכן חוקקו חוקים שמטרתם להרתיע כל זר.

חז"ל מציינים (סנהדרין ק"ט ע"א) שדייני סדום היו מכשירים את הרע בשם הצדק,  זו מדרגה נוראה של חטא – לא חטא רגשי של תאוה, אלא חטא אינטלקטואלי, אידיאולוגי, עיוות של החוק עצמו.

הרד"ל (ביאור לפרקי דר"א שם) מסביר:

לכך נידונו אנשי סדום בשריפה, מדה כנגד מדה, כי הם עצמם היו שורפים את הנותן פת לעני.

אש היא סמל הדין הטהור – היא צורפת, מכלה, בוערת ללא רחמים.
וכיון שמידתם הייתה מידת הדין –  לשפוט כל מעשה חסד כעבירה ו"לשרוף" את הנותן פת – נידונו באש משמים.
העונש אינו נקמה, אלא גילוי האמת והמציאות, מי שהופך את החסד לעוון – דינו לישרף באש הדין.

בספר הישר מתואר מקרה של גניבה בהיתר חוקי:
בא סוחר לעיר, וכל אחד מתושבי סדום לוקח ממנו מעט, פחות משווה פרוטה, כך שאין הוא יכול לתבוע אף אחד על גזל.
זהו עיוות שיטתי של הדין: ניצול הלכות הצדק כדי להפקיע את הצדק עצמו.

לא מדובר באנשים פרועים, אלא במבנה חברתי חכם אך ציני, שבו כל חוק נועד להגן על האנוכיות.
הם הפכו את "פחות משוה פרוטה"

חטאם של אנשי סדום היה שניתקו את השפע מהשפעה.
השפע הגשמי נועד להיות כלי להשפעת חסד, אך הם סגרו אותו לעצמם.
ולכן בא עליהם אש מן השמים – אש היא שפע עליון כשהוא מתנתק ממקורו, והופך לשורף במקום מחיה.

האש יכול להחיות, אבל היא יכול לכלות

במקום להעניק מהשפע שלהם הם חמסו את השפע.

חז"ל (אבות ה', י') אמרו:

"שלי שלי ושלך שלך – זו מדת סדום."
כלומר, אפילו במקום שאין גזל ממש, אלא רק הסתגרות אנוכית, יש בה ניצוץ ממדת סדום, כל כך טוב להם בשלהם, שהם אומרים אתה בשלך ואנו בשלנו, הם לא נחמדים ואומרים אתה בשלך תיהנה…אלא אתה בשלך אתה 'עני' תשאר בשלך אנו עשירים אנו נשאר עם שלנו, הם לא אומרים את שלי שלי שלך שלך בגלל שהם ישרים ורוצים סדר בעולם, הם אומרים שלי שלי ושלך שלך בגלל שהם מחפשים הסבר שכלי והגיוני מדוע שאף אחד לא ייתקרב אליהם…
יסודו של עולם הוא חסד, וכשניטלת מידת החסד – אין קיום לעולם

בספר הישר ישנו מעשה חמור בעניין סדום.

מה שממחיש את השחתת מערכת המשפט והמוסר של סדום.

ונקדים, השופט אמור להיות נציג הצדק, "להציל עשוק מיד עושקו", אך בסדום – תפקידו היה להכשיר ולהצדיק את העושק.

היה אדם שהתארח אצל משהו בסדום (אף אחד לא היה מארח, הוא מצא משהו אחד שמוכן לארח אותו)

הוא הניח את החמור והבגד היפה שלו לשמירה אצל המארח…למחרת בבוקר הוא ביקש את החמור ואת הבגד היפה שלו, אמר לו המארח, אתה מדבר יפה.

בעצם חלמת על חמור ובגדים יפים, הוא שיבח אותו על החלום, פירגן לו על החלום, ואמר לו שזה חלום שמעיד על שפע והצלחה בהמשך החיים, האורח היה המום ותבע אותו בבית משפט

השופט אמר לאורח, תשלם למארח את סכום פתרו החלום…

החטא אינו עומד סתם כשקר, אלא כמחשבה מתוקנת הנראית צודקת בעיני בעליה.

היכן שאין רחמים אין גם אמת

חטא סדום היה רוע לב במניעת טובה מאחרים

עד שעיוותו כל דרך של חסד. ומי שמעוות דרך של חסד, הוא אדם מכונס בתוך עצמו, חושב רק על עצמו.
וכשהלב מוותר על  החמלה, גם השכל מוותר על האמת.

השופט בסיפור הזה לא רק שלא עוזר לתובע להשיג את שלו, אלא גם מחזק את העושק, הוא אומר לתובע שכל התביעה שלו היא רק …חלום,  הכל דמיון.
וכך היה הדין של…סדום….מכ"מ היא הפכה לחלום… אם אין דין בארץ יש דין בשמים.

 

 

ומכאן לאשתו של לוט, היא נקראת עידית, יש אומרים עירית.

 

היא נהפכה לנציב מלח

בשו"ע (או"ח קס"ז ה') וב"לבוש" כתוב:

צריך ליתן מלח על השולחן קודם שיבצע, לפי שהשולחן דומה למזבח, והמאכלים שעליו כקרבנות, והמלח מגן מן הפורענות, שנאמר: ברית מלח עולם.

 

הרעיון הוא שהשולחן בביתו של יהודי הוא תחליף למזבח שבבית המקדש, שבו מתכפרים עוונות האדם.
ומאחר שעל המזבח היו נותנים מלח —  על כל קרבנך תקריב מלח  (ויקרא ב, יג) — גם על שולחנו של אדם מניחים מלח, כסמל לברית נצחית בין האדם לקב"ה, שהיא מגינה עליו מן הפורענות.

אם הוא מכניס אורחים או שהוא אוכל בקדושה, ואז האכילה שלו נעשית ערכית כמו קורבן.

 

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ה) ובמדרש נוסף מסופר שאנשי סדום גזרו שלא לתת פת לעני, ומי שנתן — נענש.
אשת לוט חטאה בכך שהלשינה על אורחי בעלה (המלאכים), ובזמן שבעלה ביקש מלח לסעוד עמהם, היא לעגה לו ואמרה:

וכי גם כאן אתה רוצה להנהיג מנהג המקום הקדוש – לתת מלח ולרחם
כלומר, היא רצתה לבטל את רעיון הברית והרחמים  ולומר שאין צורך במלח – אין צורך בהגנה מן הפורענות, כי סדום  בטוחה בעצמה

בגמרא (כתובות כתוב) מלח ממון חסר, המלח משמר את האוכל, אם האדם רוצה לשמר את השפע שלו, הוא צריך להחסיר ממנו, לתת לאחרים, כמו שהמלח משמר אוכל כן להחסיר מהממון לצדקה זה מקור של שימור השפע

היא זלזלה במלח, מדה כנגד מדה, נהפכה לנציב מלח.

מי שזלזלה במלח של רחמים וכפרה, נהפכה כולה למלח של דין וקפאון.

המלח מציל מן הפורענות, באשת לוט נהפך הפוך – נעשתה היא עצמה סימן לפורענות

בגמרא (ברכות י"ט, ב) כתוב

אל יפתח אדם פיו לשטן נזכר שם שאסור להזמין פורענות בפיו, אפילו ברמז.
ומשום כך כתבו המפרשים שאשת לוט, כשלעגה על "המלח" – בעצם פתחה פיה לשטן, ובמקום שהמלח יגן עליה, נענשה מידה כנגד מידה.

המלח הוא סמל לשני דברים מנוגדים:

מצד אחד הוא שומר ומגן  ברית מלח עולם

מצד שני הוא שורף ומקפיא – אם אין בו ברית של קדושה.

לוט רצה לשים מלח כסמל לאמונה בהשגחה ולבקשת רחמים, אשתו לעגה ואמרה שאין צורך ברחמי שמים.
אשת לוט מזלזלת בקדושה – וכך היא איבדה את זכות הברית מלח, את המשמעות הרוחנית של המלח והיא נהפכה ל…נציב מלח.

הפסוק אומר:

"ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (בראשית י"ט, כ"ו).

חז"ל והמפרשים עמדו על כך שאשת לוט לא חטאה רק בהסתכלות גרידא, אלא בגילוי פנימי של היסוס באמונה….
לוט האמין למלאכים שהזהירו "הימלט על נפשך, אל תביט אחריך", כלומר – אל תפקפק בצדקת הדין ובדבר השם, וגם אל תפקפק…אז בהתחלה היתה אשת לוט מזלזלת בזכות ומעלת החסד של בעלה לוט, הוא רצה מלח בשביל האורחים והיא הייתה מזלזת במלח, אך כפי שראינו רבן יוחנן בן זכאי מגדיר את החסד והצדקה כ'מלח' מלח שומר על אוכל כך החסד שומר על השפע של האדם שלא יהיה פשע

כמו יתר אנשי סדום, גם אשת לוט לא רצתה בשום אופן שמשהו מרכושה וממונה ייחסר לטובת הזולת, גם לא מלח. אנשי סדום סברו שכך יצליחו לשמור את כל רכושם לעצמם. אולם בסופו של דבר התברר שגישה מקולקלת ורעה זו הביאה את התוצאה ההפוכה, בגלל האכזריות והאנוכיות שלהם נגזרה על כל רכושם גזרת כיליון והשמדה.

רק בזכות היותה אשתו של לוט, אחיינו של אברהם אבינו, קיבלה גם היא את הזכות להינצל. אבל בתנאי אחד: שתיגמל מהרכושניות הקיצונית והרעה של אנשי סדום. לכן ציוו אותה המלאכים לשכוח מכל הרכוש והנכסים שלה שנשארו בתוך ההַפֵכָה ולוותר עליהם, אם תעמוד במבחן ותבחר בדרך של וויתור וחמלה – תזכה להינצל….שלא תביט אחורה

לא להסתכל, להתנתק בבת אחת, להיגמל בבת אחת

איך זה בא לידי ביטוי…לא להסתכל אחורה.

מידת הדין מקטרגת, היא עושה את הדבר הנכון, לא להסתכל אחורה, להיגמל בבת אחת! הייתה לה הזדמנות פז להינצל, היא לא ראויה… לוט היו לו קצת זכויות, וגם בגלל הזכות של אברהם, הדוד שלו.

היא לא נצלה את הזדמנות הגמילה והיא נעשית…נציב…מלח.

היא חשבה שהיא תדאג  רק לעצמה ותשמור את הממון שלה בכל מחיר מבלי להתחשב באחרים, סופה שהפכה לגוש

 

הסבר נוסף למה לא להסתכל לאחור…זה ביטוי של 'אמונה' מוחלטת שהרוע של סדום ייחרב…היא כמו אומרת לעצמה, מי אמר שסדום תיחרב…אולי הגישה של סדום היא לא כל כך גרועה.

המלח הוא חומר דו־משמעי: מצד אחד הוא מעמיד ושומר ("ברית מלח עולם"), ומצד שני הוא שורף ומייבש.

היא לא רצתה להניח מלח על שולחנה, כלומר – לא רצתה להביא אל חייה את סמל הברית והרחמים  כי לא האמינה בהנהגה העליונה.
באותו דבר עצמו נענשה. במקום שיגן עליה, הפך נגדה.
מידה כנגד מידה: מי שמסרבת להאמין בכוחו של המלח – נהפכת כולה למלח.

היא מביטה לאחור או שהיא לא מוכנה להיגמל מתרבות סדום

וגם היא לא לגמרי מאמינה שיגיע עונש לסדום

וגם היא לא חושבת שמגיע עונש לסדום…האם באמת הקב"ה יעניש את סדום…הם בסך הכל אנשים טובים…

כאשר היא מביטה אחורה, זה ביטוי לשיא עומק הספק

אשת לוט הפכה ל"נציב מלח" – "נציב" במשמעות של עמידה, קיפאון.
בעומק: מי שאינה מאמינה בתנועה האלוקית של החיים, שנשארת דבוקה בעבר ובחומר, קופאת לעולם — נהפכת לנציב.

עוד אומר המדרש

בעל אכסנאיות משתדלים שיהיה המאכלים מלוחים שיערב לאורחים ויבואו עוד הפעם וכן אם אחד יעשה משתה רוצה שהאורחים ייהנו אבל הנותן בעל כרחו לא משנה לו אם חסר קצת מלח.

אברהם חפץ שיבואו עוד הפעם לכן הוא מכין מטעמיים.

אבל אשת לוט, היא לא רוצה שיחזרו אליה, היא לא רוצה שיהיה מלח ויהיה אוכל ערב…

 

המלח נועד להיטיב את טעם המאכל – לרצות שהאורח ייהנה, שיחזור שוב. זהו סמל לרצון בקשר, בהמשכיות, בפתיחות הלב.

מלח מסמל את הרצון לקשר מתמשך….שהאוכל יהיה טעים וירצו לחזור…

בספר הישר נאמר: אשת לוט עומדת נציב מלח עד היום, והעזים באות ומלקקות ממנה

היא רצתה להימנע מהחסד כדי שלא יחזרו אליה אורחים — והנה, דווקא עכשיו באים אליה בכל יום עיזים, שנהנים ממנה. וכעת היא מלח שמלקקים אותו

אשת לוט לא רק סירבה לתת מלח – היא סירבה להרגיש.
היא הביטה לאחור, אל הבית, אל הזהב, אל חיי הנוחות, ולא יכלה להיפרד.
המבט לאחור אינו רק סקרנות, הוא סמל לקשר הפנימי שלה אל עולם של חומריות

 

הרמב"ן מבאר באופן עמוק את סוד ההבטה של אשת לוט על סדום.

אשת לוט נענשה דווקא על ההבטה, מפני שההסתכלות עצמה פעלה בה חיבור אל ההרס והרוע של העיר.
לא מדובר במעשה חיצוני בלבד אלא בפעולה נפשית־רוחנית עמוקה:
כאשר אדם מביט בדבר שלילי מתוך סקרנות, הזדהות או הזדקקות — הוא נכנס באותו עולם רוחני ונדבק בו.

כלומר, הראייה איננה פסיבית, אלא יוצרת חיבור. המבט הוא כלי של הדעת וההתקשרות.
ולכן כאשר כתוב "ותבט אשתו מאחריו" – היא הסתכלה מתוך געגוע, מתוך חיבור רגשי לעולם סדום — ומתוך אותו חיבור נענשה, כי נעשתה חלק מן הדינים שפעלו שם

יש מביאים יסוד מהגמרא (בבא קמא ס, ב):

רבא בשעת מגפה סגר  את החלונות, שלא ייכנס האוויר המזיק לבית.
משמע — ההיזק הוא גשמי־פיזי… עצם השהות באוויר שיש בו דבר (מגפה) מדביקה.

אבל אפשר להסביר בהיבט נוסף.

עצם ההימצאות באותו אוויר אינה מזיקה בהכרח — אלא הראייה והמחשבה הן היוצרות את ההיזק.
כאשר האדם מכניס ללבו מחשבות של פחד, דמיון ומיקוד ברע — הוא פותח "צינור" רוחני דרכו הרע נכנס.

כלומר: אין כאן הדבקה חומרית אלא הדבקה תודעתית – התודעה היא שמחברת את האדם אל הנזק.

ככל שהוא מחזיק במחשבתו את המחלה את הדמיון הציור והחשיבה על זה, זה משפיע עליו לרעה.

אשת לוט לא נענשה רק על כך שנתנה עיניה ברע  ובכך הפכה חלק ממנו.

בכך מוסבר גם עונשה של אשת לוט:
כאשר ראתה את חורבן סדום, זה היה  מתוך התקשרות נפשית לעולם שנחרב – מתוך געגוע, ובלבול.

 

 

ונסיים בעניין הלכתי רעיוני

 

ב"שולחן ערוך" כתוב: (או"ח סי' רי"ח סעי' ח')

הרואה אשתו של לוט מברך שתים, עליה אומר… דיין האמת, ועל לוט אומר: …זוכר הצדיקים.

משמע, די בראיית נציב המלח של אשת לוט, כדי לברך את שתי הברכות, מדוע?

הט"ז (שם ס"ק ב') מסביר, כי הרואה את נציב המלח, נזכר בלוט בעלה.

אבל למה לברך על הנציב, של אשת לו, אפשר לברך בקבר לוט…

הרי אם בראיית נציב המלח מברכים את ברכת 'ברוך זוכר את הצדיקים' המתייחסת להצלת לוט, כך יש לברך ברכה זו בראיית קברו של לוט.

ה"משנה ברורה" (שם) אומר  שה'צדיקים' שאליהם מתייחסת הברכה, הוא אברהם אבינו שבזכותו לוט ניצל מהפיכת סדום ועמורה

לפי זה רק מי  שרואה את אשת לוט שנעשתה נציב מלח, עומד על כך שבאותה שעה ובאותו מקום הקב"ה דן את אשת לוט בתוקף, במידת הדין, ובכל זאת הוא הציל את לוט לכן אז מברכים 'ברוך זוכר את הצדיקים'.

או רבי חיים מבריסק זצ"ל.

אפשר לחקור, אשת לוט הפכה למלח כעונש או מחמת העדר זכויות, בתורה מבואר, שאשת לוט הפכה לנציב מלח, לאחר שהביטה לאחור, לעבר סדום ועמורה, השאלה, האם היא הפכה לנציב מלח כעונש, או שמא, בו ברגע שהביטה לעבר סדום ועמורה, לא עמדו לה הזכויות להנצל מן ההפיכה, אבל זה לא עונש על אי ציות למלאך.

אפשר לאמר שכאשר היא הסתובבה היא פשוט הצטרפה אל מהפיכת סדום ועמורה, כמו שהעונש  של סדום היה "גפרית ומלח שריפה כל ארצה", ולכן אם היא הסתובבה לאחור, היא מראה שהיא לא נפרדת, לכן גם היא הפכה למלח…

 

ולכן כאשר רואים את נציב המלח, מברכים על זכות הצדיקים שהצילה את לוט. אם אשת לוט הפכה לנציב מלח מפני שחטאה ועברה על דברי המלאך, מדוע הרואה אותה נזכר בזכות הצדיקים שהצילה את לוט….???

אבל, אם נאמר  שהיא הפכה לנציב מלח מפני שהצטרפה אל מהפיכת סדום ועמורה, אז כן , אנחנו נזכרים בזכות של אברהם שהצילה את לוט ממהפיכת סדום ועמורה

 

ועוד שאלה, מדוע מברכים 'ברוך דיין האמת' על אשת לוט, אחר שברכה זו נתקנה על מיתת יהודים בלבד ("שולחן ערוך" או"ח סי' רכ"ה סעי' ט', עיי' שער הציון סי' רי"ח ס"ק כ"ב).

ובכלל מי מברך על נפטר לפני אלפי שנה…??? התשובה היא, שעיקר הברכה היא על מעשה הנס, = אדם הפך למלח, אך מצד שני אין לברך על הפורענות, ובמקרה זה הנס גרם להריגת אדם, אזי, מברכים על הנס את ברכת ברוך דיין האמת כיום אנו לא יודעים איפה המקום הזה לכן לא מברכים על שום נציב מלח את הברכה הזו