בפתח שיעורו השבועי עוסק מרן הגאון רבי ראובן אלבז בדברי חובת הלבבות העוסקים בעומק כוונת האדם בתוך מעשיו. המצוות שאנו מבצעים במעשה החיצוני נראות לעיני כל, אולם מה שמתחולל בתוך הלב — רק הקב"ה יודע. ולכן, קובע רבנו בחיי בחובת הלבבות, המבחן האמיתי של עבודת השם אינו נמצא במה שנראה כלפי חוץ, אלא בכוונה הפנימית.
הרב מסביר כי אפשר לראות אדם מחייך לחברו, ניגש אליו בחום, מחבק ושואל בשלומו, אבל אין שום דרך לדעת מה באמת בליבו. האם החיוך נובע מאהבה אמיתית, או שמא מתוך אינטרס, צורך אישי או ציפייה לטובה? רק הבורא, בוחן לב וכליות, יודע. משום כך, אומר הרב, אם האדם עצמו אינו בוחן היטב את כוונתו, חייו עלולים להפוך למסכת של זיוף. המעשה כלפי חוץ נראה טוב, אך חסר ייחוד אמיתי לשם שמים.
מרן מביא סיפור עמוק ומטלטל: חתן צעיר התגורר בבית חמיו לאחר נישואיו. הוא ישב בחדרו ולמד תורה. בכל פעם ששמע רעש מאחורי הדלת היה מרים את קולו ומגביר את ההתלהבות בלימוד, מתוך מחשבה שמישהו מבני הבית עובר ושומע אותו.
עוד באתר:
אך יום אחד פתח את הדלת וגילה שבכל אותם רגעים לא היו שם חמו או חמותו, אלא חתולה שטיילה במסדרון. “נמצא שלמד בשביל החתולה” אומר הרב. וזה עומק העניין: כיוון שלא ייחד את מעשהו לבורא העולם, כל לימודו הפך מלאכותי. “כמה אדם צריך להתבייש בעצמו כאשר הוא מגלה לשם מה באמת עשה את מעשיו” אומר הרב.
האדם מסוגל להיראות ידיד אמת, איש של חסד, מלא אהבה ורעות, אך הכול נועד להשיג לבסוף תועלת אישית. “יש בני אדם שכולו ידידות, מתנות, חיוכים, שירותים. ולבסוף, לאחר שקנה את לב חברו, הוא עוקץ אותו” אומר הרב. זוהי מחלת נפש רוחנית עמוקה — חוסר ייחוד המעשה. מי שאינו מייחד את מעשיו לבורא, בסוף נופל בעיוות פנימי שמגיע עד רמאות וזיוף.
הרב מביא מעשה חריף נוסף. אדם הגיע לעיר זרה בערב שבת עם סכום כסף גדול. הוא חיפש היכן להפקיד אותו. בבית הכנסת ראה יהודי יושב ומתפלל עם תפילין וחשב שמדובר באיש ישר וצדיק. הוא ביקש ממנו לשמור את כספו עד מוצאי שבת. ביום ראשון הגיע לקחת את כספו, והלה התכחש לחלוטין. האדם המסכן התייאש. אך אז נגלה אליו אליהו הנביא ורמז כיצד להשיב את כספו דרך סימן שרק אשתו של האיש תזהה. האישה מסרה את הכסף, אך בעלה — בצביעותו — זעם על כך שהכסף הוחזר, רצח את אשתו ולבסוף התאבד. “מי הרג אותו?” שואל הרב. “הצביעות שלו. העובדה שתלה את יושרו בתפילין ולא בכוונת הלב”.
לכן חכמים קבעו: הנחת תפילין אפשרית רק כאשר אפשר להכיר את חברו באור היום. זהו רמז עמוק — אל תניח תפילין כשהזהות שלך אינה ברורה אפילו לעצמך. ייחוד המעשה פירושו שהאדם מכוון בעשייתו אך ורק לשם שמים. לא כדי לזכות בכבוד, אהדה, פרסום או טובת הנאה. לא כדי שמישהו יראה. לא כדי לצבור נקודות. רק לשמו יתברך. מי שעושה מעשיו שלא לשם שמים, אומר הרב, חי חיי זיוף שאינם מובילים לשום תיקון. מי שמכוון לשם שמים, גם מעשים פשוטים הופכים לקודש.
הרב מספר על יהודי שראה אדמו״ר קדוש מניח תפילין ומתפלל בדבקות. לאחר התפילה ביקש האדמו״ר תפוח, בירך עליו ואכל. האיש ניגש ושאל: מה ההבדל בינינו? גם אני מתפלל, גם אני מברך וגם אני אוכל. ענה לו האדמו״ר: “אתה מברך כדי לאכול. אני אוכל כדי לברך”. אצלו עיקר המעשה היה הברכה, לא האכילה. זו כוונה טהורה, וזה ייחוד המעשה.
חז" ל מספרים על הלל הזקן שבמוצאי יום שישי היה רץ להתרחץ. כששאלו אותו למה הריצה, אמר להם שהוא הולך לכבד את אלוקיו. הגוף הוא יצירה אלוקית, כלי שבו הנשמה שוכנת. כאשר אדם מטפח את גופו בכבוד, הוא מכבד את מי שברא אותו. זהו ייחוד המעשה: אפילו רחיצה הופכת לעבודת השם.
הרב מסביר כי מקום האדם איננו המקום שבו גופו נמצא, אלא המקום שבו מחשבתו. אדם יכול לעמוד בבית הכנסת, אך במחשבתו הוא נמצא בשוק או בפגישה. מי שאינו חושב על המעשה שהוא עושה, אינו נמצא בו באמת. מי שמייחד מחשבתו לארבע אמות של מצווה, חי חיים של אמת.
הרב מסביר באריכות את דברי חז“ל על מלאך המלמד את התינוק את כל התורה במעי אמו, ורק לאחר מכן משכיח ממנו. לשם מה זה? כדי שהנשמה תתחבר לתורה ברובד עמוק ופנימי. כאשר האדם לומד תורה בעולם הזה, ניצת בו זיק זיכרון קדום — והלימוד מתחבר אליו באמת.
הרב מספר על אדם שבכל פעם שרצה ללכת לשיעור תורה מיד עלו הפרעות: טלפונים, בקשות, דאגות. “זה היצר” אומר הרב. מדוע? משום שדברי תורה מחברים את האדם לבורא בצורה הישירה ביותר. מי שמבין זאת, נלחם שלא לפספס אף שיעור.
הסברו של הרב ברור: מי שלא לומד תורה, אינו יכול לדעת כיצד לעבוד את השם. מי שאינו מכיר בטובתו של הקב"ה חי חיים של כפירה. מי שעושה מעשים כדי למצוא חן בעיני בני אדם — עובד בני אדם ולא את בוראו.
הרב מסכם כי ייחוד המעשה הוא מסע חיים. לא ביום אחד מגיעים לכך, אלא בהרגל, בהתמדה ובהתבוננות. אך מי שמצליח לכוון את ליבו לשם שמים בכל מעשיו, חי חיי אמת. “ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום”.
