אליפז ולבן: כשרשע מאמין שהוא צדיק

ניתן לראות בבירור כמעט מפורש בפסוקים עד כמה לבן היה תאב בצע. אצל אליעזר כתוב שלבן רץ אל האיש, למה? כי הוא ראה את הנזם ואת הצמידים, אומר רש"י נתן עיניו בממון

ואח"כ הזמין לבן את אליעזר לביתו – שנאמר – ויאמר בוא ברוך השם למה תעמוד בחוץ ואנוכי פניתי הבית, פניתי הבית מע"ז

גם אצל יעקב, כאשר הגיע לבית לבן, נאמר": ויהי כשמוע לבן… וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו —" ולכאורה משונה הדבר: מה ריצה? מה חיבוק? מה הנישוק? רש"י מפרש   שהכל זו תאוות ממון שהרי כשבא אליעזר עבד אברהם בפעם הקודמת, הגיע עם עשרה גמלים טעונים מכל טוב; ואם כך הביא העבד, קל וחומר מה יביא יעקב אבינו. לכן רץ לבן בחיפזון, שמא ימצא עושר גדול. וכאשר ראה שיעקב הגיע בידיים ריקות, חיבק — אולי ימצא דבר מה בכיסיו, נשק — אולי טמונות מרגליות בפיו.

ובאמת, על פי החשבון, לבן היה כבר זקן מופלג: רבקה הלכה עם אליעזר בגיל שלוש, עברו עשרים שנה עד לידת יעקב ועשו, ויעקב מגיע לחרן בן שבעים ושבע שנים. נמצא שרבקה בת מאה, ולבן — כיוון שהיה גדול ממנה — מבוגר ממנה הרבה. הוא אינו נער נלהב, אלא זקן ואמור להיות מחושב. ולכן מובן מדוע אינו מפנה את ביתו מעבודה זרה עבור יעקב, אם אין כסף — אין תמורה. אצל לבן כל חיבה נמדדת על פי אינטרס, כל קרבה נקבעת על פי רווח.

וזה גם הטעם שבפרידה, אחרי עשרים שנות עבודה, לא מצאנו חיבוק ופרידה מרגשת בין לבן ליעקב כי לבן מכיר רק אהבה שקשורה אל כיס האדם

ומדוע באמת יעקב הגיע ריק? מבאר רש"י שאליפז בן עשו רדף אחריו להורגו. אלא שאליפז שגדל בבית יצחק — ספוג מוסר ואמת — לא יכול להרים יד. אמר לו: מה אעשה לציוויו של אבי שאמר להרוג את יעקב?

ענה לו יעקב: "טול מה שבידי — והעני חשוב כמת". אליפז לקח הכול, ויעקב נותר ערום מכל ממונו.

על פי זה מבאר מדרש רבה (ס"ח ב') את הפסוק "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי". אמר יעקב: אליעזר עבד אברהם הגיע לכאן עם כל טוב אדוניו בידו, ואילו אני — נישדדתי על ידי אליפז. ולאן? אל לבן, הגנב הערום. ומה עניין "ההרים" לכאן?

מוסיף ה"בן איש חי": יעקב רמז לשתי "צרות הרים":
הר המוריָּה — שם נרדף לסכנת אליפז שעמדה מעליו כחרב

הר הגלעד — שם רדף אחריו לבן.

שתי רדיפות, שני "הרים" אשא עיני אל ההרים  אל שני ההרים ומאין יבוא עזרי, מעם השם עושה שמים וארץ.

דמותו של אליפז בן עשו איננה דמות תמימה. הוא לא בא להרוג מפני שהוא "אכזרי", אלא להפך: הוא בא מתוך תחושת מוסר אבל גישה מעוותת. הוא אומר ליעקב: "אבא ציווה אותי להרוג אותך – ואם אני מוסרי, חייב אני לקיים את דברי אבי". הוא מחזיק את עצמו כצדיק.
זו סכנה גדולה, רוע עטוף במוסר….

ואליפז הוא בדיוק זה:
רשע שמספר לעצמו שהוא צדיק.
מבצע עוול מתוך תחושת צדק .

הוא רוצה להרוג – אבל מתוך "יראת אב"

הוא שקרן – אך עטוף בלבוש של נאמנות ומוסר.
והוא אפילו מדבר בנחת:"מה אעשה לציוויו של אבא"?

 

יעקב אבינו איננו אומר לו: "אתה שקרן"!
הוא איננו מטיף לו מוסר.

כי עם אדם רשע שמתעטף במוסר – אין טעם לנהל ויכוח מוסרי…
הוא איננו מסוגל לשמוע אמת, משום שהוא בטוח שהוא צודק…

"עם נבל תתנבל"
כלומר – תדבר איתו בשפה שהוא מבין.

יעקב אבינו אומר:
אם אתה חושב שציווי אביך הוא רצח – אבל אתה גם רוצה להישאר צדיק – אז בוא אראה לך איך לעבוד בתוך המערכת המוסרית שאתה בנית לעצמך.

הוא אומר לאליפז:  טול מה שבידי – והעני חשוב כמת

יעקב בעצם אומר לו: אם כבר אתה משחק משחקים של מוסר, אז בוא נשחק לפי החוקים שאתה מאמין בהם:

אתה רוצה לקיים "רציחה מוסרית"? אתה רוצה להיות גם רשע וגם צדיק? אין בעיה – קח את רכושי.
כך גם קיימת את ציווי אביך. וגם לא שפכת דם. יעקב לא מתווכח עם עיוות. הוא משתמש באותו עיוות כדי לנטרל את הרוע.  הבעיה ברוע עטוף במוסריות שהוא אפילו לא מודע לכך, הוא מתבלבל וחושב שהוא צדיק הוא לא בוכה לא מתלבט לא מצטער הוא לא מגיב כאדם שבור שלא יודע האם הוא צריך לפעול בצורה זו או אחרת אלא מיד שהוא מקבל את העצה מיעקב אבינו, הוא מיד מצליח להרגיע את המצפון שלו, הוא לא מחפש אמת

הוא מחפש להרגיע את המצפון, המצפון מעוות וצריכים להרגיע אותו לפי מורכבות עולם הערכים של אותו רשע

אליפז מייצג את האנשים שמספרים לעצמם שהם "צודקים", "מוסריים", "ערכיים" – אבל בפועל עושים עוול מתוך תחושת טהרה.

ויעקב אבינו מלמד: הוויכוח עם אנשים כאלה לא מוביל לשום מקום. הם לא מחפשים אמת – הם מחפשים הצדקה. אם תרצה לנטרל רשע כזה – תדבר איתו בשפתו. זו עוצמה להכיר את טבע האדם, ולדעת שתיקון אינו מגיע מטיעונים אלא מהפעלה נכונה של מנגנוני הנפש.

איך מגיעים למצב כזה? זו תוצאה של חלקים מודחקים בנפש, שכל כך מאיימים על האדם – שהוא חייב להסתיר אותם גם מעצמו.

האדם מרגיש:

קנאה

תוקפנות

אנוכיות שהוא לא מוכן להודות בה

יש בו רוע עמוק, אלא שהוא לא יודע מזה, ולכן הוא מחפש לפגוע במשהו אחר בדרך 'כשרה' אבל מחפש לפגוע הוא לא חושב על אפשרות לבדוק לבחון לעיין האם יש או אין צדק ברצון להרוג את יעקב אבינו, יש לו כבר נטייה הוא החליט שהוא כן רוצה להרוג, כעת השאלה היא – איך באיזה אופן ומתי ואיך לעשות את זה כשר

התוקפנות והרוע העמוק קיים בתוכו והוא רוצה לבוא לידי ביטוי השאלה היא רק איך ומתי ובאיזה צורה יפה…

אדם שאינו מודע למה שמתחולל בתוכו — הופך להיות שבוי של מה שהוא הדחיק

יש בו הרבה רוע שהוא לא מוכן להודות שיש בו…והוא מחפש הכשר להכשיר את השרץ.

כמו הקנאי שמאשים את האחרים בקנאה

כמו התוקפני והרע שמדבר לשון הרע ומוציא שם רע

או שהוא תוקפני ושונא אנשים אך לא מוכן להודות בכך אז הוא מתמסכן וקורבן ומאשים את כולם ששונאים אותו

הוא אדם רע והוא חושב שהוא קנאי למען שם שמים, מזלזל פוגע משפיל בלי שום ירא"ש.

האדם חייב להרגיש שהוא "טוב" הוא רוצה להרגיש טהור וקדוש ולכן הוא לא יאמר סליחה שהוא כעס אלא יצדיק את זה הוא לא יאמר שהוא מקנא אלא הוא ירכל ויוציא שם רע על אחרים הוא לא יאמר שהוא קנאי מתוסכל אלא שהוא חושף אמת…הוא חושף אמת שאף אחד לא מכיר הוא פוגע באחרים והוא חושב שזו הגנה עצמית.

במדרש (בראשית רבה ע"ד י"א) כתוב שחמשה־עשר מזמורי "שיר המעלות"שחיבר דוד המלך — מקורם עוד בבית לבן. יעקב אבינו חיברם שם, בתוך החושך, בתוך השאול הנפשי שהכניס אותו לבן.

ואמר יעקב שאביכן (לבן)היתל בי עשרת מונים, הכוונה למאה פעמים
שיר המעלות נולד ממעמקי הירידה

המעלות נבנות בתוך הירידות.

והחליף את משכורתי עשרת מונים — לא רק מאה פעמים, אלא מאה סוגי רמאות

כאשר יעקב מספר לרחל וללאה על התנהגותו של לבן, הוא אומר:
"והחליף את משכורתי עשרת מונים".

אבל הזוהר הקדוש (וישלח קס"ז) מגלה משהו עמוק עוד יותר:

לבן לא רק רימה — הוא כישף. עשרה סוגי כשפים. מונים = מינים = כישופים. לבן היה מכשף גדול — ויש אומרים: אבי בלעם הרשע. מאה תחבולות, עשרה כישופים — וכל זה לא היה סתם רמייה מסחרית. זו הייתה מלחמה נפשית: להטיל על יעקב בלבול, בהלה, פחד, ערפול — עד שיאבד את דרכו, עד שיתייאש.

אבל התורה מעידה: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". כל הכשפים, כל הרמאויות — לא נגעו בנשמת יעקב.

האלשיך הקדוש, בדרשתו בצפת (ויצא), מנה אחד לאחד — מאה סוגי רמייה של לבן.
כל תעלול, כל מזימה, כל עיוות — הקהל שומע ונפעם:
האם באמת ייתכן אדם כזה?
האם ייתכן שפלות כזו

ובדרשה — כשהגיע האלשיך לרמאות המאה —  האריז"ל חייך מדוע? הוא אמר שעל כל התכסיסים הגיעו המלאכים ולבן לשמוע….כולם תפסו את לבן על הכל! לא צריכים מערכת משפטית משוחדת האלשיך הק' חושף את הכל ובתכסיס ה 100 לבן קפץ ממקומו ואמר – מה פתאום, את זה לא תכננתי… זה יותר ממה שחשבתי

על זה חייך האריז"ל.

המעשה מגלה יסוד ענק:

לפעמים הצדיק רואה בנפש הרשע דברים שהרשע עצמו לא מודע אליהם.

לבן הרשע ידע היטב את תשעים ותשע התעלולים שלו —
אבל היה "עיוור" לתעלול המאה.
כי הרשע אינו מודע לכל עומק הרוע שבו.
יש "צל" בנפש שהאדם עצמו אינו רואה.

החכם מגלה את עומק הרוע.

יש חכמה שמסוגלת לחדור למנגנוני הרמאות העמוקים ביותר של האישיות.
האלשיך גילה תעלול שהרשע עצמו לא חשב עליו —
וזהו גילוי עליון של חכמה אלוקית.

אפילו רשע יש בו נקודה שלא מגיע אליה — והצדיק כן.

הצדיק רואה את "הדפוס של הדפוס".
את השורש של הרוע.
את מה שהרשע עצמו לא תפס בתודעה שלו.

בכל אופן למדנו – שהרוע לא מפרק את הצדיק — אלא הוא מגלה את המעלות שבו.
יעקב שר את התהלים ושבח להקב"ה מתוך השבר.
הוא הופך את הסבל ליצירה.
לבן איננו סתם רמאי.
הוא משקף את הרוע שעטוף בחיוך
הוא לא בא עם חרב — אלא עם חיוכים, עם ברכות ורצון טוב

הוא מביא את לאה במקום רחל, הוא משכנע את עצמו שזה נורמאלי ובסדר, כך צריכים לעשות, אפילו שיעקב רצה את רחל, אומר לבן שזה הגיוני כך לעשות לא יעשה במקומנו לתת את הצעירה לפני המבוגרת, כמעט ויעקב אבינו הוא האשם על כך שהוא ביקש את רחל לפני לאה…

לבן לא רימה רק את יעקב — הוא רימה את כל אנשי העיר, כפי שמתאר המדרש.

לבן כינס את כל עיר חרן לאסיפה דחופה. הוא אמר להם: זוכרים אתם שבעבר הייתה בצורת ומשום כך הנחנו אבן גדולה על פי הבאר —כך תהיה שליטה על שאיבת המים, כל אחד יישאב מעט…  המשיך לבן אבל מאז שיעקב אבינו הגיע עלו המים יש שפע הוא הסיר את האבן מעל פי הבאר, הוא מקור הברכה, אחרי שהוא שיווק את ה'מותג'…אחרי שבע שנים הוא אמר שיעקב רוצה לעזוב, אמרו כל אנשי העיר מה נעשה?? אמר לבן, יש לי רעיון, אני אחתן אותו עם הבת שלי, אבל אתם תעזרו לי כלכלית וכך הוא ביקש מכל אחד מבני העיר שייתן כסף כדי שיוכלו לממן את החתונה… בהטעיה, ובמניפולציה מושלמת.

יעקב — עובד באמונה מול נוכלות שאין לה גבול לבן רימה את יעקב גם בשבע שנים ראשונות גם בשבע השנים הבאות, גם במאה שינויי משכורת, גם בחתונה של הבכירה במקום הצעירה, וגם — במעשה העיר.

לבן הוא "הלובן המדומה" המסכה של קדושה וניקיון, שמאחוריה מסתתרת רמייה. הוא מייצג בנפש את היכולת לעטוף רוע במילים יפות, להסתיר תחבולות מאחורי "דאגה לציבור", ולהפעיל מניפולציות בשם "טובת העיר"

זו רמאות שעטופה באידיאליזם.

בתוך החדר החשוך הזה,
בתוך שבע השנים הראשונות,
בתוך שבע השנים שאחריהן
בתוך מאה שינויי החוזה —
יעקב נשאר יעקב. איש האמת

מי שנכנס טהור —
ויוצא טהור,
זה ניצחון שאין כמותו.

לבן היה רשע גדול, נמשיך עם החתונה, אחרי שהוא שיכנע את הציבור שבזכות יעקב אבינו יש שפע

הוא גם שיכנע את אנשי העיר לעזור לממן את החתונה, עוד – כולם הגיעו לחתונה, וכאשר כולם מגיעים לחתונה כל אחד רוצה להיות שותף בחתונה של הצדיק מקור הברכה

וכששאל יעקב: מדוע אתם מתאמצים כל כך עבורי ענו לו: להיפך — אתה הוא שגמלת עמנו חסד
בזכותך הבאר נתברכה, בזכותך יש שפע, בזכותך הארץ צומחת

היה נשמע יפה וטוב, ועוד יותר, לבן אחרי שהביא את הציבור שתראה כן אהבה וחיבה ליעקב

ביקש לכבות את האור, אמר שהמנהג שמתחתנים בחושך, גם את זה הוא הסביר בגישה של 'צידקות' הכנסת כלה בצניעות מרובה…עודף צניעות וכך מכביאים את השקר, ומביאים את לאה במקום רחל

הבן איש חי מוסיף שזה היה בליל שבת, מדוע? כדי שיעקב לא יוכל להדליק אור לראות עם מי הוא מתחתן.

רמייה בתוך רמייה, תכנית בתוך תכנית.

לבן מתפאר בשקריו —  אצלנו לא עושים כך

ולא די בכך —
אלא שאומר ליעקב בגאווה:
"לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ — לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה". הוא מטיף מוסר תוך כדי מעשה הנוכלות הגדול ביותר. זהו שיא הציניות: אדם שעובר על כל גבול של יושר — ומדבר בלשון צדק.

 

יעקב אבינו היה חכם מאד, כאשר רחל אמרה לו, שאביה הוא רמאי, יעקב אבינו אמר, אם הוא רמאי, אחיו אני ברמאות.

כל הסיבה שהוא לא התמודד עם לבן זה בגלל שרחל נתנה את הסימנים ללאה…

חז"ל אומרים אני חכמה שכנתי ערמה כיוון שנכנסת באדם חכמת התורה מיד נעשה ערמומי

אפילו שנולד יעקב – תם אך על ידי לימוד התורה הוא נעשה פיקח ומבין את הערמומיות ומדוע ולמה?

התשובה היא כי היצר הרע הוא 'ערמומי' ולכן חייב האדם להכיר את היצה"ר, איך יכיר אותו?

לכן הוא חייב להיות 'ערמומי' כדי להכיר את הערמומי ביותר זה היצה"ר

לכן מהמקום הזה ידע יעקב אבינו להכיר את לבן את כל השקרים של לבן

כי יעקב אבינו היה מומחה במושג שנקרא יצר הרע

יש משלי שועלים, במשלי שועלים ישנו סיפור, על שועל שראה מאכל בדלי, הוא נכנס ואכל, הדלי השתלשל אל תוך הבאר, חשכו עיניו של השועל, שהוא ראה שהוא לכוד בתוך הבאר…מה יעשה…אחרי זמן הוא ראה את האריה.. אמר השועל לאריה תביט למטה תראה איזו גבינה טובה יש פה, זו היתה דמות הירח שנשקפה על פני המים

אמר האריה – איך אני יורד למטה

ענה לו השועל – תיכנס לדלי ותרד…נכנס האריה  – ירד ונפל האריה ועלה השועל…

כך האריה נשאר תקוע בבור, מה הרעיון, היצר הרע מחפש להפיל אותנו, הוא מפיל אותנו אבל הוא בסוף עולה למעלה, לכן היה יעקב מכיר את היצה"ר – מכיר את כל הרוע לכן האלשיך הק' הכיר את הרוע יותר ממה שהכיר לבן בעצמו , אני חכמה שכנתי ערמה!

בראתי יצה"ר בראתי תבלין זו התורה כך נכנסת העורמה בתוך ליבו של אדם

לכן מובן מדוע היה צריך יעקב אבינו ללמוד תורה, והרבה מאד תורה לפני שהוא היה בבית לבן, לפני עשרים שנות מגורים עם לבן היה צריך להכין את עצמו

לימוד התורה בבתי המדרש של שם ועבר, 14 שנה

המדרש מוסיף אחרי שיעקב אבינו עזב את בית לבן, מה קרה מה היה?

לבן רדף אחרי יעקב אבינו אחרי שרדף אחריו… ניסה להשיג אותו ולא הצליח… ובינתיים הגיעו גנבים לבית לבן וגנבו ממנו אמרו 'מצווה לגנוב מלבן' הם הלבינו את הגניבה…

אומר המדרש ופירוש עץ יוסף – וישב לבן למקומו, הוא חזר למקומו לא רק לכתובת הבית…אלא הוא חזר לעניותו מה שהוא היה לפני שיעקב היה אצלו…הוא שב למקומו למעמדו

הרי לבן אמר – ויברכני השם בגללך

כעת חזר לעניותו…

ויעקב עלה והלך מחיל אל חיל.

 

נמשיך אל יעקב אבינו שעליו נאמר ופרצת ימה וקדמה

הפסוק אומר בעניין יעקב אבינו, אחרי שהוא התחתן עם לאה 'ויהי בבוקר והנה הוא לאה' כתוב הוא וקוראים היא – מדוע?

מה משמעות הדברים? יש שאומרים שהכוונה על יעקב – שגם הוא בעורמה לקח את הברכות, למה בבוקר היא לאה – בגלל ש'הוא' לקח את הברכות זה יעקב

מה הכוונה בזה מה משמעות הדברים

עוד כתוב בגמ' במסכת שבת קיח כל המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים שנאמר על יעקב

אז תתענג על השם והרכבתיך על במותי ארץ והאכליתך נחלת יעקב אביך (ישעיהו נח) מה הכוונה בזה

עוד כתוב כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות לבו (שבת קיח)  מדוע?

מה הקשר בין השבת, עונג שבת ונחלה בלי מצרים?

השפת אמת מפתח רעיון של המהר"ל מפראג, אומרת הגמ' בקידושין כל אדם נולד עם שני חלקים של ג"ע ושני חלקים של גיהנם אם זכה נוטל חלקו וחלק חברו אם לא מקבל גיהנם וחלק חבירו

מה הכוונה? יש לאדם יצה"ר פנימי וחיצוני פנימי מה שהוא מתמודד עם עצמו

חיצוני זו החברה

אם הוא צדיק הוא התגבר על היצרים שלו וגם על היצרים להימשך ולהיגרר אחרי החברה

אם האדם התגבר פעמיים הוא נוטל את חלקו בג"ע וגם את חלק חבירו אותם חברים שהיו 'רעים' ומשפיעים לרעה גם את חלקם הוא לוקח  – הוא לוקח את החלק ג"ע הזה

והפוך אם הוא חטא והוא היה דוגמא רעה הוא לוקח את חלקו בגיהנם וחלק חבירו

יצחק חשב שיש צדדים טובים בעשו ולכן רצה לברך אותו, ודברנו על זה בפרשת תולדות

ויעקב הוא האדם שיהיה גם עם הקול קול יעקב והוא יקח את ידי עשו הוא יעשה את המיזוג בין חומר לרוח

ולכן אמר יעקב – אנוכי – עשו בכורך, אני מי שיטול את הברכה בגלל שאני מי שאקבל את עשרת הדיברות אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים

המדרש אומר שלאה התחתנה עם יעקב…בבוקר אמר יעקב והינה היא לאה – הוא אמר שהיא מרמה…

היא אמרה לו גם אתה מרמה אתה לקחת את הברכות בעורמה? מה עומק הרעיון

אומרים רבותינו, לאה היתה אמורה להתחתן עם עשו, עם החלק ג"ע של עשו

אבל יעקב לקח ואמר 'אנוכי עשו בכורך' אם אתה טוען שאתה הבכור כי לקחת את החלק ג"ע של עשו, זה החלק שהיה אמור להיות 'שלי' אם כן מגיע לי מצד הדין להיות נשואה אליך יעקב, כי אתה קבלת אל חלק ג"ע של עשו

ואכן זו תשובה מתקבלת, ולכן נאמר על יעקב 'ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה' תכונה של 'פריצה ועזות דקדושה'

לקחת את הרע, לקחת מתוך הרע ולהפוך אותו לטוב לאיכותי לייחודי לנעלה למרומם.

ושבית שביו, לקחת את הרע ולהפוך אותו לטוב

לקחת את החול – מלשון חלל מנוכחות השם ולהפוך אותו לרוחני לנצחי לבעל ערך

זו הפריצה הגדולה ביותר, השומר ומענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים, הוא מרחיב את שטחי קדושת השבת וזה משפיע גם על ימי החול.

שבת קרוי יומא דנשמתין, יום הנשמה, שבת וינפש הנפש של כל ימות השבוע

יעקב אבינו הוא סמל האמת, בזוהר כתוב שהאות שמסמלת את האמת זו האות ואו – ואו – זה החיבור

האמת היא לחבר את הכל לקדושת השבת, כל אתגרי וקשיי החיים את כולם לחבר ליום השם מעין עולם הבא

ביום השבת אנו זוכרים – לשוב – שבת לשוב אל המנוחה אל מנוחת הדעת והשלווה אל האמת שהשבת היא מקור הברכה, לשם חוזר האדם ביום השבת

ואת הגישה הרעיון וההשקפה הזו לוקח יעקב לכל ימות השבוע

לכן עליו נאמר ופרצת

והמענג את השבת – זוכה לנחלה בלי מצרים, המענג אומר הבא"ח שלא חושב הרהורי של ימות החול…אם על זה לא חושב בימות החול אז הוא זוכה לנחלה בלי מצרים, קדושת השבת מלווה אותו תדיר, אין בלבולים בחיים המבלבלים אלא בהירות שמחה וישרות ולישרי לב שמחה