מן השלווה אל ההתמודדות: יעקב, יוסף ועבודת האמונה

פרשת וישב פותחת במילים טעונות משמעות:
“וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען”.
לאחר שעשו פנה להר שעיר והתנתק ממשפחת האבות, מבקשת התורה לעסוק בעיקר: ביעקב אבינו, החי בארץ כנען, בעיר חברון, לצד יצחק אביו שעדיין היה בחיים גם בעת מכירת יוסף.

חז”ל מלמדים שבקשתו של יעקב “לישב בשלווה” לא הייתה שאיפה לנוחות גשמית, אלא לשלווה רוחנית, מנוחה שתאפשר עבודת ה’ שלמה. אך דווקא אז “קפץ עליו רוגזו של יוסף”. לא כעונש, אלא כחלק מתהליך עמוק של זיכוך והכנה.

אהבת יעקב ליוסף והקנאה של האחים

יוסף מתואר כמי שהיה בן 17, רועה את הצאן עם אחיו, ובעיקר עם בני השפחות. חז”ל מדגישים את גישתו המכבדת כלפיהם, ללמדנו שגדולתו של יוסף הייתה ביכולת לראות שווה בכל אדם: “איזהו מכובד? המכבד את הבריות”.

אולם אהבתו היתרה של יעקב ליוסף וכתונת הפסים עוררו אצל האחים חשש עמוק: שמא יוסף מבקש להדיחם ממעמדם כממשיכי דרכו של יעקב, כפי שאירע בדורות הקודמים. מתוך תפיסה זו נולדה שנאה, עד שנאמר עליהם: “ולא יכלו דברו לשלום”. הגר”א מסביר שזהו מצב נפשי שבו האדם הגיע להרגל כה מושרש, עד שאינו מסוגל כבר לבחור אחרת.

ירידת יוסף למצרים – ירידה לצורך עלייה

ירידתו של יוסף למצרים אינה רק רצף של ניסיונות, אלא שליחות רוחנית. האדם נברא עם רגשות של אהבה ויראה, אך רגשות אלו עלולים ליפול ולהיקשר לחומר. תפקידו של האדם הוא “לרומם את המידות הנפולות” ולהפוך את האנרגיה הרגשית לעבודת ה’.

יוסף, במפגשו עם אשת פוטיפר, ניצב בשיא הניסיון. חז”ל גילו כי סוד עמידתו היה בכך שראה “דמות דיוקנו של אביו” – לא דמות פיזית בלבד, אלא דמות התפארת, היופי הפנימי, האמת הרוחנית. דווקא שם הבין שיופי אינו החומר, אלא המידות.

ומשם – “וינס החוצה”. לא בריחה של חולשה, אלא בחירה אקטיבית בפאר הרוחני על פני הפאר המזויף של החומר.

אמונה שאינה תלויה בתגמול

החתם סופר מבאר באריכות כי יסוד האמונה של האבות לא היה תלוי בתגמול מיידי. כך אצל אברהם אבינו בירידה למצרים, וכך אצל יעקב ויוסף. אמונה אמתית היא היכולת לחיות בשלמות גם כאשר אין רווח נראה לעין.

22 שנה חי יעקב באבל על יוסף, מתוך מחשבה שאין לו אף חלק בעולם הבא, ואף על פי כן המשיך לעבוד את ה’ בשלמות. זוהי מדרגת עבודה עילאית – עבודת ה’ ללא ציפייה לשכר.

רק לאחר שהוכחה מדרגה זו, זוכה יעקב לשלווה אמיתית בשנותיו האחרונות.

יוסף – מיסד דרך של אמונה לכל הדורות

יוסף אינו רק צדיק פרטי; הוא מחנך דור. הוא פועל באמונה גם בבית פוטיפר, גם בכלא, וגם כמשנה למלך. הוא מלמד שהאדם איננו קורבן של נסיבות, אלא שותף פעיל בבחירה.

כאשר שבים האחים ופוגשים בו, הוא אומר:
“לא אתם שלחתם אותי הנה – כי האלוקים”.
זוהי תמצית השקפתו: האדם אחראי לבחירה, לא לתוצאה.

גם בהתנהלותו האישית, קיבל יוסף על עצמו מעין נזירות זמנית, כדי לטהר את לבו משנאה, נקמה וטינה, ולטפח געגועים, חיבור ואהבה. כך הפך את הייסורים עצמם לכלי של בניין רוחני.

כתונת הפסים והכוח לעמוד לבד

כתונת הפסים נועדה לשמירה, אך האחים הסירו אותה. דווקא ברגע של חושך גמור, ללא “סיוע רוחני”, בוחר יוסף בטוב. בכך הוא יוצר כוח לדורות: היכולת לעמוד בקדושה גם כשאין חיזוקים חיצוניים.

חז”ל קושרים זאת לקריעת ים סוף: “הים ראה וינס” – בזכות יוסף, שנס מן העבירה. כוח זה חלחל לעם כולו.

סיום: אמונה כדרך חיים

פרשת וישב מלמדת שחיים של אמונה אינם חיים נטולי כאב, אלא חיים של משמעות. לא כל שלווה היא פרס, ולא כל קושי הוא עונש. יעקב, יוסף והאבות מלמדים דרך:
לחיות מתוך אמת, לבחור בטוב גם כשקשה, ולהאמין שכל מהלך – הוא חלק מתוכנית מדויקת אלוקית.

האדם אינו אחראי על העתיד – אלא על הבחירה שבהווה.
ודווקא שם, מתגלה חירותו האמיתית.