אברימי מלול, בחור חרדי שנעצר לאחר שסירב להתגייס לצה"ל, שוחח עם יענקלה פרידמן ב'מדברים' ב'קול חי' וסיפר על ימי המעצר הקשים בכלא 10. מלול ציין את מועד המעצר והשחרור: "נעצרתי ביום ראשון בשעה עשר בבוקר. השתחררתי ביום שישי ממש סמוך לכניסת השבת, זאת אומרת ששפטו אותי לשבעה ימים, וברוך השם הקדוש ברוך הוא ריחם עליי, והורידו לי את שבת, וזה יצא יום שישי". רגע קשה במיוחד היה בדרך לכלא: "הדבר שהכי כאב לי, אתה יודע, אתה נוסע בהסעה... אני רואה את המקום שאני חי בו, זה ממש היה קשה לי". עם הגעתו, הוכנס לבידוק, הולבש ב"מדים של אסיר. כמובן שזה דבר שהוא מאוד לא נעים" ונכבל באזיקים.
שיבוץ באגף ההפרדה: "מקום מאוד מאוד קשוח"
הסיבה לתנאים הקשים הייתה תשובתו התמימה של מלול לשאלה שגרתית. הוא סיפר כי במהלך הריאיון שואלים אותך "מה אתה, מי אתה, עכשיו שואלים אותך, אתה מתכנן לברוח, או כל מיני כאלה". מלול חשב שאם "אני כביכול אשחק אותה מסכן, אז אולי ירחמו עליי יותר ויתנו לי תנאים טובים יותר". אלא שהתוצאה הייתה הפוכה: "מה שקרה בסוף, שזה התהפך עליי לרעה, ולצערי. אני נכנסתי לאגף ההפרדה, זה המקום הקשה ביותר בכלא 10. מקום מאוד מאוד קשוח". אגף ההפרדה, לדבריו, הוא מקום "שאין טלפון, אין ספרים, אין שום דבר, כלום. הייתי אני ועוד שני בחורים שהם לא בחורי ישיבות", מה שהפך את המצב לבלתי נסבל: "אין לך אפילו מכנה משותף".
עוד באתר:
המאבק על התפילה והתפילין: "לא נתנו לי להתפלל במניין"
בכלא נאלץ מלול להילחם על קיום מצוות בסיסיות. הוא ביקש להתפלל בציבור: "בשעה חמש בבוקר, כמובן שביקשתי להתפלל במניין, לא נתנו לי, לא נתנו לי להתפלל במניין". הוא הסביר כי "יש בפלוגות, באגף ההפרדה, זה מקום שהוא הקשוח ביותר, אין לך מניין בכלל". הבעיה החמירה כאשר נמנע ממנו להניח תפילין של רבנו תם, עליהן הוא מקפיד כמסורת אבותיו. הוא עשה כל מאמץ להשיג תפילין, עד כדי כך שרצה לבצע שמירות: "רציתי, התחננתי אליהם, באתי וביקשתי ממפקדת, אני מבקש, תתני לי לעשות שמירה באגף, זה דבר שאני מקפיד עליו". אך בקשתו סורבה: "היא אמרה לי, אין לך אישור מכיוון שאתה כבר יצאת לפגישת עורך דין". התוצאה הייתה קשה: "הלכתי לישון אותו לילה... לצערי לא הנחתי, אחרי שנים שאני מקפיד".
לדבריו רק יום אחד הצליח להשיג מבחור חב"דניק שהיה באגף סמוך - להניח תפילין של רבנו תם.
תנאי האוכל וה"שמירות": תחושת הגיהנום
תנאי השהות היו קשים ביותר: טיול יומי בחוץ הוגבל לזמן קצר: "כל יום למשך 20 דקות". וגם הטיול התבצע תחת מגבלות חמורות: "אתה הולך עם ידיים מאחורי הגב, אתה לא יכול לזוז פסיעה בלי אישור מפקד". בנוסף, תנאי האוכל היו רחוקים מלהיות משביעים: "אני אכלתי שם לחם יבש... חתיכת גבינה". ולמרות שהיו מנות מהדרין, הן נראו "בצורה הכי גרועה שיש", כאשר מלול מציין כי על האוכל הלא מהדרין של צה"ל "אתה לא יכול לראות תעודה". לבסוף, עבר מלול לפלוגה רגילה, "גן עדן לעומת אגף ההפרדה", שם ביקשו ממנו לבצע שמירות: "כל אסיר שנמצא, בעצם מבקשים ממנו לעשות סוג של שמירה".
הלב בוכה על הבחורים שנשארו: "גיהנום"
לסיום, הביע מלול צער עמוק על הבחורים שנותרו מאחור: "אני רוצה קודם כל שציבור המאזינים ידע שיש שם כאלה שמנסים להתחזק במצוות ובאמת אין להם את המענה לזה". הוא הדגיש את הצורך בסיוע רוחני: "זה דבר שחשוב שיהיה רב פעם ביום שיבוא וייתן שיעורים לפחות חצי שעה". ברגע יציאתו, חש מלול רגשות מעורבים: "אמרתי את המשפט עין במר בוכה ולב שמח". הוא סיכם את החוויה במילה אחת: "אני אמנם שמח שיצאתי אבל כואב לי על כל אותם בחורי ישיבות שנשארו שם, שבת לעשות שם - זה גיהנום".
יצוין כי יומיים לפני שנעצר זכה אברימי לקבל את ברכתו של האדמו"ר מסאטמר שביקר בישראל.
