"וישב – לשון צער": הסוד שחז"ל גילו על עצירה בחיים

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו משתוקקים רק למנוחה: מספיק מאבקים, מספיק לחץ, מספיק ריצות. רק לשבת, "וישב", לעצום עיניים ולהרגיש שהגענו. אך דווקא אז, כשהלב מבקש יציבות ושקט — מגיעה הטלטלה. חז"ל חשפו סוד עמוק: בכל מקום שנאמר "וישב" בתורה — מיד מתחיל הצער. "וישב יעקב" – ונמכר יוסף; "וישב ישראל בארץ גושן" – ומתחיל שעבוד מצרים; "וישבו איש תחת גפנו" – ומגיעה נפילה רוחנית. לכאורה, הישיבה מבטאת נחת, יציבות, התבססות — אך דווקא היא הופכת למסוכנת. הצער הגדול בעולם איננו כאב או משבר, אלא עצירה. חיים ללא תנועה, ללא שאיפה, ללא אתגר. מי שאמר זאת היה רבי יוחנן — אדם שכל חייו היו מסכת ייסורים שאין דומה לה: נולד יתום משני הוריו, איבד עשרה בנים, חווה אובדן רכוש ובדידות אין־קץ. ובכל זאת הוא לימד את הדורות: "אין 'וישב' אלא לשון צער". ברגע שאתה "יושב" — מתחיל הצער; ברגע שאתה קם — מתחילה השמחה.

יעקב אבינו ביקש מעט שלווה לאחר שנים של נדודים ומאבקים, אך דווקא אז החלה פרשת יוסף ושבר בית יעקב. רש"י מסביר שהקב"ה כביכול משיב לצדיקים: "לא די להם מה שמתוקן להם לעתיד לבוא — מבקשים גם בעולם הזה?". גם בסוף פרשת ויחי, "וישב ישראל" מוביל להיאחזות במצרים, שהופכת בסוף לשעבוד. גם בימי שלמה, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" — אידיליה שהולידה שאננות ושכחה. הישיבה הנוחה איננה בעיה בפני עצמה; הבעיה היא מה שהיא גורמת: אשליה של ביטחון עצמי, ויתור על מאבק, דעיכה של החלום. האתגר — הוא זה שמחזיר את האדם לתנועה.

רבי יוחנן הוא הסמל הגדול להבנה הזו. תוספות קובעים: "רבי יוחנן — תנא הוא ופליג", כלומר כוחו הרוחני היה גבוה עד כדי יכולת לחלוק על תנאים. הוא עצמו הפך את גורלו ליתרון: לא זכה להורים, ולכן אמר "מעולם לא עברתי על כיבוד הורים". לא כציניות, אלא כיכולת להפוך כאב ליתרון רוחני. במסכת ברכות מסופר שהיה הולך לנחם אבלים, ורק מבט אחד עליו — על מי שאיבד עשרה בנים — העניק להם נחמה. הוא ידע להפוך טרגדיה לעוצמה, הפסד לרווח. במדרש מסופר שרבי יוחנן עבר בשדות ואמר: "זה היה שלי ומכרתיו", ורבי חייא בכה על הפסדו. אך רבי יוחנן השיב לו: "לא הפסדתי — אלא הרווחתי. מכרתי מה שניתן בשישה ימים וקניתי מה שניתן בארבעים יום" — תורת סיני. זו השקפה שמסוגלת להפוך כל אובדן למסלול צמיחה.

עוד באתר:

עוגנים

כשבחוץ מתחוללת סערה מטלטלת: זו הדרך שלנו לא לטבוע

הרב אריה אטינגר

תיעוד חריג מסוריה

צפו: כוחות אל ג'ולאני נעים סמוך לכוחות צה"ל

שמעון כץ

בו ביום

צפו: ניצול שבי החמאס נכנס בברית וקיבל שמות חדשים

אלי יעקובוביץ

כמעט אסון

תיעוד מקומם: המפגין "נחטף" על מכסה המנוע

אלי יעקובוביץ

הסוד של רבי יוחנן היה פשוט: הוא לא חי לפי "מה לקחו ממני", אלא לפי "מה השם נותן לי לבנות". כל אתגר הוא הזדמנות, כל ניסיון הוא כלי, כל משבר — מטבע קנייה לנצח. לכן אדם כזה איננו נשבר. הוא מחיה מתים — כי הוא עצמו החיה את נפשו שוב ושוב. הגמרא בבבא קמא מספרת שרבי יוחנן החיה את רב כהנא. לא רק נס מיסטי — אלא אמירה: מי שהחיים לא שברו אותו, מסוגל להחיות גם אחרים.

אך דווקא הוא, שחי כל חייו מתוך התמודדות, נשבר כאשר איבד את ריש לקיש. שלחו אליו את רבי אלעזר בן פדת — צדיק עצום — אך הוא רק הסכים עם דבריו. ורבי יוחנן זעק: "בר־לקיש — כשהייתי אומר דבר, היה מקשה עלי עשרים וארבע קושיות, ומתוך הקושיות הייתה האמת מתבררת. ואתה — רק מביא לי ראיות". ריש לקיש לא היה "חברותא"; הוא היה הכוח המאמן, ההתנגדות שמולידה גבורה, המתח שמוליד בהירות. כשנעלם — פסקה התנועה. לא היה מי שידחוף אותו קדימה, ומי שחי כל חייו בתנועה — אינו יכול לחיות בעצירה.

מכאן השיעור: "אין וישב אלא לשון צער". הצער אינו מגיע כשהחיים קשים — אלא כשהם נוחים מדי. השמחה האמיתית איננה היעדר קושי, אלא נוכחות משמעות. החיים לא מבקשים מאיתנו מנוחה — אלא התקדמות. לא "לקבל את עצמי", אלא "לגלות את עצמי". לא שאננות — אלא צמיחה.

מי שחי כך — לא מפחד מטלטלות. הוא מבין שהן לא באות לשבור אותו, אלא לקדם אותו. זו דרכו של יעקב, זו דרכו של רבי יוחנן — וזו יכולה להיות דרכו של כל אחד מאיתנו.