שלוש מצוות חריגות בנוף היהודי. לא משום שהן הקלות ביותר ולא מפני שהן תמיד הנוחות ביותר לקיום אלא מפני שהן חוצות מגזרים. דתיים יותר ודתיים פחות, קהילות שונות מקצוות שונים של העולם היהודי, כולם מקיימים אותן בדרך כלשהי: ברית מילה, פסח ונר חנוכה.
מעניין מה יש דווקא בהן. במה זכו שלוש המצוות הללו למה שלא זכו אחרות? מדוע מצוות חשובות לא פחות כמו שבת, כשרות ותפילה נשארו נחלתם של שומרי מצוות, בעוד אלו הפכו למכנה משותף כמעט מוחלט של העם היהודי כולו?
שלוש המצוות הללו נקנו במסירות נפש. אולי דווקא משום כך הן נחרטו כל־כך עמוק בתודעה היהודית עד שאין כמעט יהודי שמוותר עליהן.
עוד באתר:
ברית מילה התקיימה לראשונה על-ידי אברהם אבינו. אדם בן תשעים ותשע שנה. הקב"ה פונה אליו ואומר לו: "התהלך לפניי והיה תמים… זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר" ואברהם חותך בבשרו. במסירות נפש שקטה בדם, בכאב. ומני אז כל יהודי נושא את החותם הזה עליו, גם אם אין לו כמעט דבר אחר שמקשר אותו אל דרכה של התורה. גם היום, אלפי שנים אחר כך, הברית אינה נסוגה מפני הגיל. למחרת הטבח בסידני שבאוסטרליה, גר יוצא רוסיה בן 56, נימול וביקש לקרוא עצמו על שם הרב אליעזר פייבל שלנגר הי"ד, שליח חב"ד שנרצח בעת מילוי שליחותו.
פסח נקנה בדם מסוג אחר. לא דם הברית אלא דם ההישרדות. דם של דורות. בכל תקופה ובכל גלות, ליל הסדר היה רגע מסוכן: כל-כך הרבה עלילות דם העלילו על עמנו, האשמות נוראיות, פחד ממשי. ובכל זאת לא ויתרנו. אבות אבותינו אפו מצות בחשאי, ערכו את שולחנות הסדר במסתור וסיפרו ביציאת מצרים. דווקא אז הדגישו הקהילות הקדושות, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, וכמו תמיד הקב"ה מצילנו מידם. המצווה הזו נצרבה בזיכרון היהודי דרך פחד, מסירות ודבקות עיקשת בזהות היהודית.
וחנוכה, אולי הדרמטי מכולם. מלחמה ארוכה, עקובה מדם. אחים קוברים אחים. לוחמים עייפים, חלקם פצועים. הלכתית, היו להם כל ההיתרים שבעולם: טומאה הותרה בציבור, רבים מהם היו אבלים ואולי אף אוננים הפטורים מן המצוות. הם יכלו לשוב הביתה ולהניח את החרב. אבל הם לא עשו זאת. "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך". קודם כל נכנסו לבית המקדש, פינו את ההיכל מהטומאה הנוראה ששררה בו "והדליקו נרות בחצרות קדשך", לא מתוך חובה בלבד אלא מתוך תשוקה. לא כי היו מוכרחים אלא כי אי אפשר אחרת.
שלוש מצוות ונקודה אחת שמאחדת את כולן: מסירות נפש. לא קיום טכני, לא הרגל חברתי, אלא מצוות שנקנו בדם, בכאב, בעמידה עיקשת של יהודים שבחרו באמונה, למרות שהיו להם כל הסיבות לוותר. ואולי משום כך הן לא נשכחו. הן לא נשמטו. הן לא נשארו נחלתם של יחידים.
מה שנקנה במסירות נפש שייך לעם כולו.
רמז יפה לדבר טמון במילה אחת: נפש. נ' – נר חנוכה. פ' – פסח. ש' – שמיני "וביום השמיני ימול כל זכר" ברית מילה.
נראה שזה הסוד: מצוות שהיסוד שלהן הוא נפש, מחזיקות נפש. הן שורדות דורות, גלויות, שינויים וזהויות. הן חוצות תרבויות ומרחקים. כי מה שנחקק במסירות הנפש, לא נמחק. ומה שנקנה בנפש, נשאר חי בכל מצב ובכל נשמה יהודית באשר היא.
