בתחילת פרשת ויגש ניגש יהודה ודורש בתקיפות מן המשנה למלך שלא יילקח בנימין לעבד. אך המדרש מגלה תמונה מפתיעה: בנימין עצמו כלל אינו חרד. יוסף יושב עמו בסעודה, לוחש לו בסוד שהוא אחיו, ומספר לו שהוא עומד להטמין את הגביע באמתחתו כדי לבחון עד כמה האחים ימסרו נפשם עליו. בנימין יודע את האמת – והוא שותק. גם כאשר השבטים מאשימים אותו “גנב בן גנב”, ואפילו רומזים על רחל אמם – הוא אינו מגיב. שתיקתו אינה חולשה, אלא עוצמה. ובזכות שתיקה זו זכה שבחלקו נבנה בית המקדש: “ובין כתפיו שכן”.
שורש השתיקה הזו נטוע ברחל אמנו. רחל מסרה ללאה את הסימנים כדי שלא תתבייש – ולא סיפרה לה מעולם שהיא זו שנועדה ליעקב. גם כאשר לאה מאשימה אותה: “המעט קחתך את אישי” – רחל שותקת. זו אינה רק חסד, אלא צניעות עמוקה: ויתור בלי הצהרה, הקרבה בלי סיפור. מכוח השתיקה הזו יצאו בנימין, שאול ואסתר – כולם דמויות של הנהגה שקטה, של פעולה ללא פרסום. אסתר אינה מגדת עמה ומולדתה, שאול אינו מספר על המלוכה המיועדת לו, ובנימין נושא עלבונו ושותק.
אותו קו נמשך גם ביונתן בן שאול, שמוותר ביודעין על המלוכה למען דוד. זו אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה של ויתור על ה”אני”. לכן אומר דוד: “נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים” – לא אהבה של שותפות נוחה, אלא של מסירת העצמי. והרמ”ע מפאנו מבאר: מקור אהבה זו הוא באהבת רחל ללאה. השתיקה של רחל הולידה את היכולת של יונתן לוותר על כל עתידו למען האמת.
עוד באתר:
גם דוד המלך עצמו חי כך. הוא שומע חרפתו ושותק: משמעי בן גרא, מאויבים, מקרובים ומבני בית. הוא מאמין באמונה שלמה ש”אין עוד מלבדו”, וכל פגיעה היא שליחות משמים. רק בסוף ימיו הוא מבקש שיעשה דין בשמעי – לא מנקמה אישית, אלא לטובת שמעי עצמו, כדי שיזוכה בעולם הבא. זו דרגה של אמונה עמוקה: לדעת מתי לשתוק, ומתי לפעול – בלי לערב אגו.
חז”ל אומרים: “אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה”. השתיקה אינה הדחקה, אלא בחירה. היא נובעת מהבנה שהמציאות אינה טעות. לא חיים בדיעבד, אלא בשליחות. התסכול אינו תקלה – הוא סימן. סימן לפער בין מי שאתה עכשיו לבין מי שאתה יכול להיות. השאלה איננה “למה זה קורה לי?”, אלא “מה זה דורש ממני?”.
יוסף שולח ליעקב עגלות – ורש”י מבאר שזה רמז לעגלה ערופה. אך ה”שם משמואל” מוסיף רובד עמוק: עגלה היא גלגל. אופנים סובבים. ירידה היא הכנה לעלייה, ועלייה עלולה להיות הכנה לירידה. מי שמבין את גלגל החיים – אינו מתייאש בירידה ואינו מתגאה בעלייה. לכן “ותחי רוח יעקב אביהם”: יעקב מבין שיוסף לא רק חי – הוא חי נכון, מבין את חוקי התנועה של החיים.
כך חי גם יעקב עצמו: מעושר לעוני, מבריחה לעלייה, מבור לשלטון – ותמיד באמונה. “שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי” – מן ה”אין”. כאשר האדם מגיע לנקודה שאין לו עוד עצות משלו, הגלגל מתחיל להסתובב מחדש כלפי מעלה.
זה סוד השתיקה של בנימין, של יוסף, של דוד ושל רחל: לא שתיקה של ויתור על החיים, אלא שתיקה שמולידה חיים עמוקים יותר. שתיקה שמאפשרת לאדם להפסיק להילחם במציאות – ולהתחיל לבנות מתוכה.
























