לנגד עיניי הנדהמות; העשיר התחיל לצרוח על אשתו

"וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו". (מה, א) "וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם" (מז, כט) "הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה". (לח, כה)

שאלות:

א) שואלים חז"ל במדרש, כיצד יוסף הכניס עצמו למצב של סכנת נפשות, להוציא מעליו כל איש בשעה שהוא חושב להתגלות אליהם, הרי אין ספק שזו סכנה גדולה, היות ועלול להיות שמרוב בושה שיתגלה קלונם יהרגו אותו, ולכן היה חייב שיהיו במקום שומרי ראש? ב) עוד שואלים חז"ל במדרש בפרשת ויחי מלשון הפסוק: ".ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף"… משמע שהוא לא היה מצוי אצל אביו, והדבר לפלא גדול יחשב: מאחר וכל כך היה קשור לאביו וכן ההיפך – אביו קשור אליו בנימי נפשו, מדוע לא היה מבקר את אביו בתדירות, עד שלא ידע שאביו נפל למשכב ונזקקו לשלוח להודיע לו? ג) שואל האור החיים הקדוש: כיצד יוסף במשך עשרים ושתיים שנים לא שלח להודיע לאביו שהוא חי? גם אם נבין את תקופת עבדותו ובמאסרו שהדבר נמנע ממנו, אך אחרי שעלה לגדולה – הרי אין ספק שיכל לשלוח שליח או מכתב לספר לאביו שהוא חי, מאחר ואין לו ספק שאביו היה בצער גדול מהיעלמותו? ד) עוד הקשו חז"ל בפרשת מקץ על מעשה תמר שהתנהגותה היתה תמוהה מאוד, כיצד לקחה סיכון על עצמה ועל יוצאי חלציה, כאשר היא מוצאת להישרף הגיבה ואמרה לצדקתה: "הכר נא למי החותמת והפתילים" – אליו אני הרה? מדוע לא אמרה בפירוש שאליך אני הרה להציל את עצמה! והרי בדבריה הציבה את יהודה בניסיון מחפיר קבל עם ועדה, אם להודות שזה הוא ולהתבייש בפני כולם או להתעלם ולשרוף אותה ובכך יכסה על ביזיונו, ואם לא היה עומד בניסיון – היתה נשרפת היא ובניה! אתמהה.

רבים נוהגים לומר את האמת 'בפנים':

אחד מיסודות הבית היהודי, הוא שמירה על הכבוד ההדדי וכן על כבוד כל אדם באשר הוא. אולם לצערנו, ישנם בני זוג אשר חושבים, שלומר את האמת הכל בפנים – זו הדרך הנכונה והאמיתית [בשפת העם 'דוגרי'], וכך אנו עדים בזמננו לתופעה המאפיינת את החברה כולה, ובפרט את כל אנשי התקשורת, כיצד להציג ולפרסם את קלונו של איש ציבור קבל עם ועדה ובפני כל העולם כולו, ולחפש ולחתת ולפרסם בכל האמצעים העומדים לרשותם, והכל בשם הצדק והיושר שעולה על הכל ואין מי שעומד בפניו, ולזאת סוברים, שזכות הציבור לדעת האם יש חשד בפלילים, כי הצדק והיושר עומד בראש הפרימדה בסדרי עדיפות. אולם לדעת התורה זו השקפה מוטעית, ולזאת פרשתנו מלמדת אותנו עד כמה עולה על הכל הערך העליון שהוא כבוד האדם, ולא תמיד צריך לבוא 'בשם הצדק' ולשפוך את דם חברנו. לו חכמו השכילו, להתבונן וללמוד מתורתנו הקדושה את הדרך אשר ילכו בה כאשר נבאר, יתברר כי הצדק והיושר הוא בראשונה לדאוג לכבוד הבריות, וממילא גם כאשר רוצים לבדוק את הצדק והיושר, הדבר יעשה בחדרי חדרים ובדלתיים סגורות ובאיסור מוחלט על פרסום, בכדי למנוע את הפגיעה והביזיון לאדם, ובפרט שברוב הפעמים הנזק כבר נעשה, ואח"כ מתברר שהכל היה בחינם. אך לצערנו היום, כל מי שמצליח לפרסם איזה פיסת חשד על איש ציבור, נחשב לגדול, מסקרן ומעניין לקרוא ולשמוע, ויש לזה את הרייטינג הכי גבוה. ועוד יותר בין בני הזוג ההולכים ברוח התורה הוא שמירת הכבוד ההדדי בין בני הזוג, ולא לנצל אמרות מטעות: אשה כשרה עושה רצון בעלה, או הבעל צריך לכבדה יותר מגופו, ועל ידי זה אחד מבני הזוג מנצל הדבר לפגוע בכבוד הצד השני שאינו תואם לאמרה הידועה, בהיות ובדרך זו מרחיקים את השלום בית וכל צד מתבצר בעמדתו. אלא ההיפך צריך להיות: כל צד אמור לדאוג בראש ובראשונה לכבוד הבן זוג, וגם כאשר פוגעים באחד מבני הזוג, הילדים, משפחה או זרים, חובת השני לגונן ולשמור על כבודו ובדרך זו יוצרים בבית אוירה של מכובדות באהבה ואחוה, וכאשר תעשה את אשתך מלכה אתה תהיה מלך.

העשיר שעשה אשתו כשפחה:

ואפתח במעשה שהיה איתי אשר ראיתי בעיני, ואספר בעילום השם מפני כבודם: בהיותי נוסע בגלות למען החזקת מוסדות התורה, פעם קבעתי פגישה עם אחד העשירים בביתו שבמנהטן, ששם הוא נופש בימי הקיץ. יש לו קומה שלימה במקום היקר ביותר, ונכנסים לבניין הזה רק בהזמנה ותיאום מראש, הגעתי לפגישה, נכנסתי לבית, וראיתי ממש פאר והדר כיאה לעושרו. בית ובו משרתים לבושי הדר. התיישבנו בסלון שהיו שם חברים שלו ומשרתיו. הוא ביקש מאשתו להכין לנו שתיה, למרות שיש לו משרתים בשביל לכבד. כאשר אשתו הגישה לנו את השתיה, היא היתה נראית חיוורת ונפולה ולא הבנתי מדוע, אחרי כל העושר האגדי הזה היא נראית כך. חשבתי אולי חולה חלילה וכד', והנה התעלומה נפתרה מהר מהצפוי: אשתו הגישה לנו את השתיה, ואז הוא שאל אותי מה אני רוצה – סוכר או סוכרזית, אולם אשתו אמרה שהיא כבר שמה סוכר. בטרם הגבתי תיכף צרח עליה צרחות והשפיל אותה לעיני כל החברים שהיו שם והמשרתים וגם אנחנו. איך היא שמה סוכר?? מי אמר שהוא רוצה סוכר?? אולי סוכרזית? אמנם אמרתי לו, שלי זה כלל לא משנה, אך לא עזר כלום, הוא בייש אותה והשפיל אותה עד עפר. רק אז נפתרה התעלומה על מראה פניה הנפולות והבנתי מדוע, בהיות שאין ערך לכל העושר הגדול הזה כאשר אין כבוד הדדי.

מעשה בשני אחיות אחת עניה והשניה עשירה:

ואכן ראיתי מעשה ממש דומה שהובא בספרים. שהיה עם שני אחיות, שברוך השם זכו להקים את ביתם, אלא שהיה הבדל תהומי ביניהם: האחת, מצבה הכלכלי בביתם היה מאוד קשה ולא הצליחו בפרנסתם והיו חיים בעוני ודחק, אולם זכו לבנות מוצלחות, וגם חיו עם שלום בית בזוגיות מאוד מוצלחת, ורק העוני העיב עליהם, ובפרט כאשר הגיעו הבנות לפרקן וצריך נדוניה בכדי להשיג שידוכים טובים – לא היה בידם. בנותיהם הלכו ובגרו מחוסר כל. לעומת זו האחות השניה שפר עליה מזלה, ומצבם הכלכלי היה מצויין וחיו ממש בעשירות גדולה. היה להם ממש טירה כארמון, ומשרתים לרוב והבית מרוהט בטוב טעם בפאר והדר. מפאת המצב השונה של חייהן שני האחיות, לא היה כל כך קשר בניהם, אולם האחות העניה, כאשר ראתה את בנותיה בוגרות החליטה ללכת לבקר את אחותה העשירה שמא תסייע בידה להשיא את בנותיה. כאשר הלכה לבית אחותה וראתה במו עיניה את הארמון שאחותה מתגוררת, היית בטוחה שהיא חייה כמלכה ומאושרת שיש בהישג ידה כל צרכיה. היא נקשה על השער, ויצא לקראתה משרת ושאל למבוקשה, כי אין אפשרות להיכנס מבלי לתאם ולקבל אישור. השיבה, שהיא אחותה של הגבירה ורוצה לראותה. המשרתים שאלו את הגבירה והיא אישרה את כניסתה של אחותה ושמחה לקראתה. כאשר נכנסה לארמון, ראתה האחות פאר והדר נוצץ מכל פינה בבית, אך מראה פני אחותה הגבירה היה נראה ממש רע. היא לא הבינה מדוע, ושאלה לשלומה, והביעה את תמיהתה כיצד היא נראית כל כך רע עם כל העושר הגדול הזה. אמרה לה אחותה הגבירה, שאמנם היא זכתה לעושר והכל בהישג ידה, אך אין ערך לכל חייה, בהיות והיא ממש כבובה בוויטרינה, מאחר ובעלה שולט ביד רמה ואינו מתחשב בדעתה, ולא יכולה לומר כלום ורק הוא קובע הכל, ומזלזל בדעתה, ואין לה שמחה ואושר בעקבות ההשפלה שלו כלפיה, רק אז הבינה האחות העניה, שחייה יותר מאושרים לעומת אחותה העשירה. אמנם פת חריבה – אבל שלווה בה, בשמחה ובכבוד הדדי.

יוסף מסכן את חייו ובלבד לדאוג לכבוד אחיו:

ובזה נבא לבאר את פרשתנו עד כמה חשוב כבוד הזולת. הנה חז"ל כבר כתבו במדרש תנחומא (ורשא פרשת ויגש סימן ה): אמר רבי שמואל בר נחמן לסכנה גדולה ירד יוסף שאם הרגוהו אחיו אין בריה בעולם מכירו ולמה אמר הוציאו כל איש מעלי? אלא כך אמר יוסף בלבו מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים. ע"כ. ומכאן המסר אשר התורה מלמדת אותנו, כי יוסף עם כל שהיה צריך להשאיר שומרי ראש בכדי לשמר את עצמו מסכנה שעלולה להתפתח, בעקבות התגלותו לאחיו, בכל זאת עמדו לפניו סדרי עדיפות בראש ובראשונה לדאוג לכבוד אחיו. ואמר ר' לייב חסמן זצ"ל (אור יהל ח"ב): אעפ"י שכל תקות פתיל חיי יוסף היה לפגוש את אביו שמבלעדיו אין לו חיים, ואף חיי אביו תלויים בו, וזה כבר עשרים ושתים שנה מחכה רגע רגע, מתי כבר יראה את אביו, עם כל זאת שיקול דעתו שלא לבייש את הזולת מכרעת שיהרג בכדי שלא יביישם. זו השקפת תורה.

הסבר האו"ח מדוע יוסף לא הודיע ליעקב שהוא חי:

עוד מצינו בהנהגת יוסף עם אחיו, כתב האור החיים הקדוש בפרשת ויגש (מה, כו) מדוע יוסף שאהוב על אביו, נתן לו לסבול במשך כל העשרים ושתים שנה ונטמן ולא גילה לאביו ע"י שליח או מכתב שהוא חי ונמצא במצרים? ואף אם בימי עבדותו יתכן שלא היתה לו אפשרות לכך, אולם כשעלה לגדולה, מדוע לא דאג לכך? ולמרות שיש בדבר גזירה משמים, עלינו לבאר את הנהגת יוסף. ולכן ביאר האור החיים שחשש יוסף שמא כשאביו ידע מכך יוודע לו שהאחים הם שמכרוהו ויקפיד עליהם ויקללם, לא רצה לגרום להם עלבון, צער ונזק לכן לא גילה לאביו במשך כל העשרים ושתים שנה ואף לא שלח לו מכתב שלומים, והוא על דרך אמרם ז"ל (ברכות מג ע"ב) מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו.

יוסף לא ביקר את אביו במצרים מפני כבוד אחיו:

עוד כתבו חז"ל בפסיקתא רבתי (איש שלום פיסקא ג ביום השמיני ד"ה ד"א ביום השמיני): ויאמר ליוסף הנה אביך חולה (בראשית מח, א) מי אמר לו שאביו חולה וכו', והרי כל שבחו של יוסף שהיה מפליג על כבוד אביו (וא"כ כיצד) ולא נכנס אצלו בכל שעה שאילולי שבאו אחרים ואמרו לו אביו חולה לא היה יודע? אלא להודיעך צדקו שלא רצה להתייחד עם אביו שלא יאמר לו היאך עשו בך אחיך ומקללם, אמר יוסף אני יודע צדקו של אבא כל דבריו גזירות הן אמר ללבן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (בראשית ל"א ל"ב) ומתה אמי, ואני בא לומר שיקללם ונמצאתי מחריב את כל העולם שלא נברא העולם אלא בשביל השבטים, לפיכך לא היה הולך אצל אביו בכל שעה. עכ"ל. הראת לדעת, עד כמה היה מוכן יוסף להפסיד מלקיים מצות כיבוד אביו ואף ליהנות מקרבתו וללמוד מחכמתו ותורתו, לאחר שהתגעגע אליו במשך שנים רבות וכעת יש לו את האפשרות וויתר על הכל מפני חשש פגיעה בכבוד אחיו. פלא פלאים.

מדוע יוסף לא חטף את בגדו שלא תעליל עליו:

וכזאת מצינו אצלו גם לגבי אשת פוטיפר (בראשית לט, יב): "וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה". והקשה הרמב"ן, מדוע לא חטף ממנה הבגד בכוח שלא תעליל עליו? ותירץ וז"ל: ויעזוב בגדו בידה, לכבוד גבירתו לא רצה להוציאו מידה בכחו הגדול ממנה, והסיר אותו מעליו, כי היה בגד שיתעטף בו כמעיל וצניף. והיא בראותה כי הניח בגדו בידה פחדה פן יגלה עליה לבני הבית או לאדניו והקדימתו אליהם לאמר כי הפשיט בגדו לשכב עמה, ובראותו כי הרימותי קולי נבהל לברוח. וזה טעם ויהי בראותה כי עזב בגדו. עכ"ל. והמתבונן יתרגש בשמוע דברים אלה, כי אף בשעות מצוקה כאשר יודע יוסף שיובל לבית האסורים לישב בבור בתנאים קשים רחוק מהוריו גם אז חושב הוא בכבודה של אדונתו שלא לפגוע בה ולא רצה להוציא בגדו מידה בכח.

מדוע לאחר שברח הלך ברחוב לאט:

כשברח ממנה נאמר (בראשית לט, יב): "וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה". שואל הספורנו: מהי הכפילות "וינס ויצא החוצה", היה צריך לומר 'וינס החוצה'? אלא מבאר הספורנו, כי המנוס היה מהחדר שהיה עמה, כדי שלא יתגבר עליו יצה"ר, אולם כשהסכנה חלפה ממנו, יצא לאטו בלתי תנועות שלא לעורר את העוברים ושבים שישאלוהו מה לך כי תנוס ומי רודפיך ויצטרך כמובן לספר זאת ולביישה על כן יצא החוצה ללא מנוסה. עכ"ל.

הנהגת תמר העדיפה ליפול לכבשן האש ולא להלבין פני יהודה:

וכן מצינו גם אצל תמר שהיתה מוכנה למסור נפשה לישרף כדי שלא לבייש דכתיב (בראשית לח, כה): "הִיא מוּצֵאת וְהִיא שָֽׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָֽנֹכִי הָרָה", ואמרו חז"ל כמבואר במסכת בבא מציעא (נט ע"א), וכן מבואר במסכת ברכות (מג ע"ב) והביא דבריהם רש"י, שלא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו, מכאן אמרו: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, אף שתמר ידעה את גודל ההפסד שיהיה לעם ישראל באם יוציאוה לשריפה, בכל זאת מעדיפה למסור את עצמה ואת עובריה לשריפה העיקר שלא יגרם על ידה הלבנת פנים לאחד מישראל.

 

 

 

המלבין, אפילו יש בידו תורה ומעש"ט אין לו חלק לעוה"ב:

וטעם הדבר, כיון שע"י מעשה כזה של הלבנת פנים האדם מאבד כל עולמו שאין לו חלק לעוה"ב, כמבואר באבות (פ"ג מ"יא): רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, וכו' וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, וכו' אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

מדוע הגונב כבש משלם פחות מגונב שור:

עוד מצינו בתורה שכתוב (שמות כא, לז): "כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה", כותב רש"י: א"ר יוחנן בן זכאי חס המקום על כבודן של בריות שור שהולך על רגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפיו משלם חמשה, שה שנושא על כתפיו משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו. ע"כ. יש להתפעל ולראות כמה רחמי ה' הטוב והמטיב הם בלא ערך ושיעור, הלא כאן מדובר באדם שגנב, ומה שטרח והתבזה לשאת את השה על כתפו – לצורך גניבתו הוא, ולכן, לפי ההגיון אין כאן מקום להתחשב בטרחתו ובבזיונו, אדרבה, יש סברא לומר שלא להתחשב בו, כי הוא מוכן להתבזות שאפילו נושא את השה על כתפיו בשביל לגנוב, א"כ הוא יותר גרוע מגנב שלא טרח והתבזה, ובכל זאת התורה מלמדת אותנו שמפאת בזיונו מפחיתה לו התורה מעונשו, ומכאן יש ללמוד על אחת כמה וכמה שצריך להיזהר בכבוד חבירו שאיננו גנב ובודאי שלא לבייש אותו:

הריגת אתון בלעם מפני כבוד הבריות:

עוד כתבו במדרש אגדה (בובר במדבר פרק כב סימן לג על הפסוק: "וַתִּרְאַ֙נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי", אינו אומר הנחתי אלא החייתי, מכאן שהרגה המלאך, לפי שבאה אל המלאך עם בלעם לדין, והרגה המלאך, ומה בכבוד הרשעים חשש, כדי שלא יאמרו בני אדם, זו שהוכיחה לבלעם הנביא והשתיקתו, על אחת כמה וכמה שהקב"ה חושש בכבודם של צדיקים, הדא הוא דכתיב ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ, טו). והובא ברש"י (במדבר כב, לג).

מעשה דמר עוקבא ללמדנו גדר מלבין וגם מהו ברבים:

ועוד יותר מסופר במסכת כתובות (סז ע"ב) על מר עוקבא שהיה רגיל לתת צדקה בכל יום השכם בבוקר בדלתו של העני. והנה יום אחד העני עקב והמתין שיכניסו הכסף ויפתח הדלת לראות מי הוא זה, ואכן לאחר שהכניס מר עוקבא את הכסף העני פתח את דלת, ומר עוקבא ברח ונכנס לתנור של גחלים בוערות בשביל שהעני לא יתבייש וידע מי נותן לו צדקה בכל יום. לכאורה הרי מר עוקבא לא עשה דבר לעני, לא ביישו וק"ו שלא הלבין פניו ברבים, ואדרבא, עושה איתו חסד ובסתר, והעני הוא שרצה לראות את הנותן, ונמצא שהוא גורם את הבושה לעצמו, וכיצד שייך הדבר להמלבין פני חבירו? אלא מר עוקבא מלמדנו באופן עמוק יותר, שאפילו שלא ביוזמת האדם נעשה הביזון או הבושה לחבירו, אלא נגרם בגללו וגם למרות שאין רבים במקום, אלא הוא והעני, גם על זה נאמר, מוטב להפיל עצמו לכבשן האש ולא יגרם על ידו איזהו בושה לחבירו ודבר זה מבהיל הרעיון.

מעשה עם המהרי"ל עד כמה חשש לכבוד הזולת:

מסופר על הגאון ר' יהושע לייב דיסקין זצ"ל כי היה אומר שיעור קבוע לתלמידיו ושמשו הנאמן דאג תמיד להביא לו באמצע השיעור כוס תה כדי שיתחזק מחמת רוב חולשתו, ומכיון שסבל מירידת סוכר כרונית היה נוהג למהול בתה כמה כפיות גדושות סוכר כדי לשמור על רמה מתאימה. והנה באחד הימים, שמעו התלמידים שהרבנית נרעשת וסוערת עד מאד, נכנסו אליה ושאלוה לפשר הסערה, והיא סיפרה שנוכחה לדעת, שליד קומקום התה נמצאת קופסת מלח במקום קופסת הסוכר ולכן סביר להניח שהשמש טעה והכניס לתה מלח במקום סוכר, והלא הדבר מסוכן ממש לרב, כי עירה לתוכו כפיות גדושות מלח בשעה שהוא זקוק דוקא להרבה סוכר. אמרו לה התלמידים, כי לא הבחינו בשום שינוי בפניו של הרב בשעה ששתה את התה וככל הנראה אין כאן אלא טעות בידה וכנראה שהתה היה ממותק בסוכר. אכן, לאחר בירור עלה, כי התה היה באמת מלוח מאד כפי שהרבנית חששה, וכולם התפלאו איך זה שלא הבחינו בשום שנוי בפניו של הרב, נכנסו התלמידים אליו ושאלו אותו הכיצד עשה זאת, והלא זה פיקוח נפש ממש בשבילו שישתה תה מלוח? ענה להם ואמר: הלא גמרא מפורשת היא: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, וברור מכאן שאסור היה לי להלבין את פני השמש ברבים אחרי שטעה ושם מלח במקום סוכר. (שאל אביך ויגדך).

מוטב למנוע עגמת נפש ולהפסיד בניית ביהמ"ק.

סיפר הגה"צ ר' שלום שבדרון זצוק"ל: כששימשתי בקודש באחת הישיבות, המשגיח באותה ישיבה שהה בחו"ל זמן רב למטרת גיוס כספים לישיבה. תלמידים מהישיבה, ביקשו ממני להשמיע לפניהם שיחות מוסר, והשאלה שניקרה בליבי: האם לדאוג לבחורים ולחשוש על הפסד רוחני שנגרם להם בשעה שאינם שומעים שיחת מוסר, או לחשוש שמא אצליח מאד וכך תתגלגל עגמת נפש למשגיח של הישיבה. טרחתי ונסעתי לביתו של רבי יחזקאל לוינשטיין, ואמר לי: יש לנו קבלה ברורה כי אם נוצר מצב כזה של הזדמנות לבנות את בית המקדש אבל יש בזה חשש של חלישות הדעת למישהו, אז מוטב להניח ולא לבנותו!

זהירות בכבוד הזולת

"ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך" מובא בספר 'דרך שיחה': שהגאון רבי חיים קנייבסקי סיפר, שהיה אצלו רב אחד, וסיפר לו שפעם היה אצל מרן הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל מוילנא, ודיברו בלימוד. במהלך השיחה הרב הזכיר תוספות מסוים. אמר לו ר' חיים עוזר כי אין תוספות כזה! בלי לחשוב פעמיים הוא ניגש לספריה שבחדר והוציא את הגמרא מהארון. אחריו בא ר' חיים עוזר והניח ידו על הגמרא שבארון ולא נתן לו להוציא הגמרא. כשהגיע הרב הנ"ל לביתו, ראה שאכן אין כזה תוספות… מה שעשה ר' חיים היה כדי שלא לביישו!…

מעשה שהיה בביתי:

יום אחד הגיע אלי אברך עם שאלה בדיני טהרה, קבלתי אותו והשבתי לו. ואז הוא אומר לי, שבזכותי הוא חזר בתשובה. שאלתי אותו מה היה, וסיפר לי, כי היה עובד בהרכבת דלתות והוא הרכיב דלתות לפני כמה שנים בביתנו כי עבד בחברה שהזמנו את הדלתות, והוא היה אז חילוני ולכן לא הכרתי ולא זכרתי אותו, כמו שנאמר אצל יוסף, שאחיו לא הכירוהו מפני שהיה עם זקן, ושאלתי וכיצד הדבר השפיע עליו לחזור בתשובה, ואמר לי, בהיותו חי כחילוני והבית של הוריו מתנהל ללא תורה ומצוות ורואה את ההתנהלות של ההורים שלו בבית וכן של יתר המשפחה, וכאשר עבד אצלנו כמה ימים הוא מאוד התפעל לראות התנהלות מכובדת עם אשתי, ויצא מגדרו, היתכן שיש סגנון חיים אחרים אשר לא ראה? והחליט שכנראה הדרך החילונית כך, ולכן החליט לחזור בתשובה. וברוך השם בנה בית של תורה עד שהפך לאברך יושב ולומד בכולל. זה כוחה של הנהגה ברוח התורה בבית כמה זה משפיע על בני הבית ואפילו על אחרים.

מוסר השכל:

אחר הדברים האלה עלה בידנו להשכיל, כי מיסודות הבית היהודי הוא כבוד האדם, ועוד יותר הדבר בין בני הזוג שסוד הצלחת הבית תלוי בשמירת הכבוד ההדדי, וכבר אמרו חז"ל במסכת דרך ארץ (פרק המינין הלכה טז) והובא במסכת יבמות (סב ע"ב): ת"ר האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, וכו' עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך. וכך פסק הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה יט): וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו. ע"כ. והוסיף שם (הלכה כ): וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח. עכ"ל. ללמדנו שסוד השלום בית הוא שמירת הכבוד ההדדי ואם ידע האדם לכבד את אשתו כמלכה היא תעשה אותו מלך. ויותר מכך אמרו חז"ל במסכת בבא מציעא (נט ע"א): אמר ר' חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ולאברם הטיב בעבורה. והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו. הרי שזה גם סגולה לעושר, וכך הדבר הזהירות בכבוד הזולת באשר הוא, שאם התורה חסה על כבוד הגנב שלקח השה על כתפו, וכן הריגת האתון לחוס על כבוד בלעם הרשע, קל וחומר אלף פעמים שצריך לשמור על כבודו שכל אדם, ואפילו אם הדבר כרוך ממש במסירות נפש, כמו שעשו יוסף ותמר, ומר עוקבא, והמהרי"ל, כי זו דרכה של תורה ורצון השם, ולא כמו אותם שטועים וחושבים ומפגינים: "אני אדם אמיתי ואומר את האמת בפנים", ומושפע מהתקשורת לחשוב לבייש ולהכלים בשם הצדק, כי אחריתו מי ישורנו בעונשו על המידה הרעה הזאת, אלא תמיד חייב האדם לנהוג במשנה זהירות עד כמה שידו מגעת לשמור על כבוד הזולת הן בין בני הזוג וכן בביתו ומשפחתו וכן עם תלמידיו ועובדיו וחבריו, והמזהיר והנזהר ירבה שלומו כנהר וישכון לבטח ותשרה השכינה בביתו ונזכה שיקויים בנו הפסוק (שמואל א כה):

"וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם".

 

החותם בברכת שבת שלום ומבורך.

הצב"י מרדכי מלכא עיה"ק אלעד