הדעת של אדם הראשון והישיבה במצריים

יהודה כשליח ההוראה

בפרשת ויגש, כאשר יעקב אבינו עומד לרדת למצרים כדי לפגוש את יוסף לאחר עשרים ושתיים שנות ניתוק, נאמר:
“וְאֶת־יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל־יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה”.
רש״י, בשם מדרש אגדה, מפרש: “לתקן לו בית תלמוד – שמשם תצא הוראה”.

דבר זה טעון ביאור: מדוע בחר יעקב דווקא ביהודה למשימה זו? הרי כל אחד מן השבטים היה ראש שבט ובעל מעלה מיוחדת. לכאורה, שליחות של הקמת בית מדרש והעמדת הוראה הייתה ראויה יותר ליששכר – “עמוד התורה וההוראה”. מדוע אם כן הופקדה שליחות זו ביד יהודה?

נר מוצאי שבת ובית המדרש במצרים

המדרש תנחומא מוסיף תמיהה: על הפסוק הזה עצמו הוא פותח בדין אחר לגמרי – ברכת בורא מאורי האש במוצאי שבת, ומדגיש שאין מברכים על הנר עד ש“יאותו לאורו”. במבט ראשון אין כל קשר בין ברכת האש לבין שליחותו של יהודה להקים בית תלמוד במצרים.

עוד באתר:

צפו

החזון: הבינה המלאכותית תשתלט על תעשיית הנשק?

שלמה ריזל

תיעוד מסעיר

יהודי ביצע ירי בכפר פלסטיני - ואז דרס מתפלל

קובי פינקלר

שניים נגד אחד

גיבור: ישראלי גבר על שני מוסלמים עם אלה וסכין

יוני שניידר

בזהירות ובכשרות

הרבי מקרלין לחסידיו: סמארטפון מסוכן? גם רכב מסוכן

נתי קאליש

אך הקשר מתבהר לאור דברי הגמרא במסכת פסחים: במוצאי שבת, לאחר שהאור הראשון נגנז והחושך ירד לעולם, נתן הקב״ה דעת באדם הראשון להקיש שתי אבנים זו בזו ולהוציא מהן אור. זהו אור שנוצר מתוך פעולה אנושית – אך בהשראה אלוקית. לא אור היורד מן השמים, אלא אור הנולד מתוך חיכוך, מאמץ ודעת.

האור הגנוז והאור המתחדש

בירושלמי מבואר שהאור הראשון שימש את אדם הראשון ל״ו שעות – אור עליון של השגה וראייה “מסוף העולם ועד סופו”. אור זה נגנז. במקומו ניתן לאדם כוח אחר: היכולת להוציא אור מתוך החושך. זהו עומק הביטוי “מעין דוגמה של מעלה” – לא בכך שהאור עצמו עליון, אלא בכך שהאדם נעשה שותף בגילויו.

כך גם בתורה. האור הראשון דומה ללוחות הראשונים – תורה שלמה, בהירה, שאין בה שכחה. אך לאחר שבירת הלוחות נכנסה שכחה לעולם. דווקא אז ניתן לישראל כוח חדש: כוח הפלפול, הכוח להשיב את האור מתוך עמל, ויכוח ובירור. לכן אמר הקב״ה למשה: “יישר כוחך ששיברת” – כי השבירה פתחה פתח לשותפות האדם בגילוי התורה.

שתי אבנים – שתי דעות

כאן מתברר הקשר לבית המדרש: שתי האבנים המוקשות זו בזו, מהן יוצאת האש, רומזות לשתי דעות, לשני תלמידי חכמים, המתנגחים זה בזה לשם שמים. מתוך הוויכוח, הסתירה והתירוץ – נולדת אש התורה. לא אור שניתן מלמעלה, אלא אור אמת המתברר מלמטה.

לכן התורה אינה נקנית ביחיד אלא בחבורה. רק בדיבוק חברים, בשמיעת הדעה החולקת ובהקדמת דברי הזולת – מתבררת ההלכה. זהו סוד דברי חז״ל: “מה ברזל מחדד את חברו – כך שני תלמידי חכמים מחדדים זה את זה בהלכה”.

יהודה ויוסף – שני מלכים מתפלפלים

מכאן מתבהרת גם שליחותו של יהודה. יהודה אינו רק לומד, אלא נושא באחריות, הנהגה ומלכות. תורתו איננה תורה של אוהלים בלבד, אלא תורה היורדת אל המציאות ומכריעה בה. לכן הוא נשלח “להורות” – להקים בית מדרש שממנו תצא הוראה למעשה.

המפגש הדרמטי בין יהודה ליוסף הוא ביטוי לכך. חז״ל מתארים אותו כעימות בין שני מלכים. יהודה טוען בשם הערבות, האחריות והאחווה; יוסף עומד בשם ההשגחה והנהגת הגלות. זהו פלפול עמוק – לא של מילים בלבד, אלא של הנהגת שמים מול הנהגת ישראל. כאשר יהודה מוסר עצמו תחת בנימין, מתברר שהגיע הרגע האלוקי – ואז “לא יכול יוסף להתאפק”.

תחילת אור הגלות

דווקא מן ההתנגשות הזו – כמו מן הקשת שתי אבנים – יוצא האור. זהו האור הראשון של גלות מצרים, אור הבירור, העמל וההכנה למתן תורה. יעקב אבינו הבין שתכלית הגלות היא הזיכוך וההכשרה לקבלת התורה שבעל פה, תורה הנולדת מתוך פלפול.

לכן שלח את יהודה – להקים בית תלמוד שממנו תצא הוראה, מקום שבו האור אינו ניתן – אלא נולד. מקום שבו האמת מתבררת מתוך חיכוך, מחלוקת ועמל, עד שמתוך החשכה בוקעת אש התורה.