בפרשת ויגש, רגע לפני ירידתו של יעקב אבינו למצרים, אומר לו הקב"ה: “אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה… אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה”. המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן עומד על דברי ה"משך חכמה", המסביר שדברי העידוד הללו אינם רק הבטחה לעתיד, אלא הדרכה עמוקה כיצד להתבונן על כל ירידה וגלות.
הקב"ה אומר ליעקב: אל תפחד מהגלות, תסתכל על יוסף. כל מה שעבר עליו – המכירה, הניסיונות בבית פוטיפר, שתים־עשרה שנים בבית הסוהר – הכול היה הכנה לגדלותו. שום צער לא היה מיותר. כש"יוסף יהיה לנגד עיניך", תראה שכל מה שנראה רע – הוא הכנה לטוב. זו ראייה אחרת על המציאות.
סוד קריאת שמע: להאמין גם כשלא רואים
הזוהר הקדוש קושר את הפסוק “ויוסף ישית ידו על עיניך” לסוד קריאת שמע. כאשר יהודי אומר שמע ישראל, הוא מכסה את עיניו. למה? כי קבלת עול מלכות שמים היא דווקא כשלא רואים, כשנדמה שיש חושך. אז צועקים: ה’ אחד – הכול ממנו.
עוד באתר:
יוסף הצדיק מלמד אותנו את היכולת הזו: גם כשלא מבינים, גם כשנראה הפוך לגמרי – להאמין שהכול מדויק. כיסוי העיניים בשמע הוא אותה “יד של יוסף” – יד שמרימה את האדם מעל המראה החיצוני, ומלמדת אותו לראות בעיניים של אמונה.
מה שנראה שחור – לפעמים הוא הצלה
הרב בידרמן סיפר סיפור מצמרר שסיפר הרבי רבי שלמה מבאבוב זצ"ל: במהלך המלחמה נמלט אביו ללמברג, מתוך מחשבה ששם יהיה בטוח יותר. כשהתברר שגם שם הסכנה גדולה, שמע שניתן להשיג דרכונים לקוסטה ריקה תמורת סכומי כסף עצומים. הוא מכר את כל רכושו, שילם – וברגע האחרון נאמר לו: הדרכונים בוטלו. העסקן נעלם, והעולם חשך עליו.
בלב שבור נכנס לבית כנסת, פתח ספר "תפארת עוזיאל" על תהילים, ונתקל בדברים המבארים את תפילת דוד המלך: "עננו באמת ישעך": רק אם הבקשה היא באמת ישועה – תיענה. ואם לא – אל תיתן לי אותה, גם אם נדמה לי שהיא טובה.
כעבור זמן קצר התברר: הנאצים גילו את רשימת מקבלי הדרכונים ושרפו את כולם. מי שלא היה ברשימה – ניצל. מה שנראה כאסון מוחלט, התברר כהצלה גמורה. כך יוסף – וכך כל יהודי: פעמים שהקב"ה אומר "לא" – וזה עצמו ה"כן" הגדול ביותר.
“כאילו לא היה הדבר ההוא” – כוח הסליחה
המשפיע עמד גם על דברי האור החיים הקדוש: כאשר יוסף מתגלה לאחיו, הוא אומר להם “אני יוסף אחיכם” – ומתנהג עמם כאילו כל מה שעבר מעולם לא היה. המכירה, השנים הקשות – כאילו לא היה הדבר ההוא. התורה מלמדת כאן כוח עצום: כוח הסליחה.
הרב סיפר על אברך שנסע לשמחת תורה לירושלים, ושכר דירה שהתבררה כמוזנחת, שונה לחלוטין ממה שסוכם. הוא עבר צער גדול, ובמוצאי החג כבר החזיק את הטלפון ביד, מוכן לצעוק ולדרוש את כספו בחזרה. ברגע האחרון ביקשה ממנו בתו – שהתבגרה ועדיין לא נישאה – לוותר, למחול, “אולי זו תהיה הזכות שלי”.
האברך שתק, נשך שפתיים, ויתר – ולא אמר מילה. זמן קצר לאחר מכן בתו התארסה. כאילו לא היה הדבר ההוא.
מבט של אמונה שמביא ישועה
זהו המסר של פרשת ויגש: מה שנראה החושך הגדול ביותר – יכול להיות ההכנה לאור הגדול ביותר. כשהאדם מוכן לכסות את העיניים ולומר “ה’ אחד”, כשהוא מוכן למחול “כאילו לא היה הדבר ההוא” – נפתחים שערי ישועה.
יהי רצון שנזכה כולנו לראות גם בחושך את יד ה’, ולזכות לישועות ונפלאות לכל ישראל.
