כשהכול טוב – מברכים גם על הרע

פרשת ויחי היא פרשה סתומה – אין בה רווח בין סיומה של פרשת ויגש לתחילתה. חז״ל לימדו שדווקא הסתימה הזו מבטאת ש“נסתמו עיניהם וליבם של ישראל”, רמז לתחילתה של תקופה חשוכה: שיעבוד מצרים. לעומת זאת, בגאולה – בפרשת בשלח, בשירת הים – התורה נכתבת בפרשיות פתוחות, ברווחים, באור. שם הלב נפתח והעיניים רואות.

מכאן יסוד גדול בעבודת החיים: החיים אינם קו ישר, אלא תנועה של גלים. יש זמנים של אור, הצלחה, ביטחון ושפע – ויש תקופות של קושי, עייפות, ספק וירידה. מי שמצפה לחיים חלקים תמיד – נשבר כשהמציאות משתנה. אך מי שמבין מראש שהדרך כוללת עליות וירידות – בונה חוסן פנימי ויציבות.

נפילה איננה כישלון, אלא חלק מתהליך צמיחה. עלייה אמיתית נבנית מתוך התמודדות, לא מתוך נוחות. החוסן הנפשי אינו נמדד ברגעי השיא – אלא ביכולת לקום לאחר הירידה, בגמישות מחשבתית שמאפשרת להכיל קושי בלי להישבר.

לכן אמרו חז״ל: “איזהו חכם – הרואה את הנולד”. בזמן של שפע רגשי ונפשי, על האדם להכין עצמו לשנות הרעב. לא מתוך פחד, אלא מתוך פיקחות. “לא לעולם חוסן” – אין לאדם הבטחה שחייו יהיו תמיד כפי רצונו. העולם הוא עולם של אתגרים, והבגרות הרוחנית היא ההבנה שגם זה חלק מהתוכנית האלוקית.

ומכאן הגדרה מחודשת ל“חשיבה חיובית”. אין זו חשיבה נאיבית, של שכנוע עצמי ש”יהיה טוב” במובן של נוחות מתמדת. הקב״ה מעולם לא הבטיח לאדם חיים נטולי קושי. חשיבה חיובית אמיתית היא הידיעה שגם כאשר יבואו קשיים – הקב״ה ייתן לאדם את הכוח, החכמה והכלים להתמודד עמם. לא הכחשת המציאות, אלא אמון בהנהגה.

הגרש״ק בספר חכמת התורה מבאר את דברי חז״ל: “חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”. אין הכוונה לאותה נוסח ברכה, אלא לאותה הרגשת לב. כיצד אפשר להגיע לכך? התשובה מפתיעה: דווקא בזמן הטובה. כאשר החיים מאירים, זהו הרגע שבו האדם יכול לומר: גם אם תבוא רעה בעתיד – אני כבר כעת מקבל אותה באמונה ובשמחה, מתוך ידיעה שהכול מאת ה’.

זה עומק דברי המשנה: “ואל תתייאש מן הפורענות”. לא להיות פסימי, חלילה, אך גם לא לבנות על אשליה שהחיים תמיד יהיו רגועים. בזמן הטוב – יש להצהיר הצהרת אמונה: הכול מנוהל בהשגחה, וגם מה שייראה קשה – לטובה הוא.

כך אנו אומרים בווידוי יום־יום: “ואתה צדיק על כל הבא עלינו”. אין צער מיותר, אין קושי לבטלה. אלא שכאשר האדם נמצא בתוך הצרה – מוחו וליבו מצומצמים, וקשה לראות טוב. לכן עבודת האמונה נעשית לפני המשבר, בזמן של יישוב הדעת.

זה פשר הסתימה שבתחילת פרשת ויחי. דווקא אז, כאשר יעקב חי שבע־עשרה שנים טובות במצרים – יוסף מפרנס, יש ישיבות, הכול מסודר – מכין יעקב את בניו לגלות. הוא מלמד אותם שכעת הזמן להפנים: גם אם יבוא חושך – הוא חלק מתהליך הזיכוך. כך יוכלו לקבל את הגלות מתוך אמונה, ומתוך כך – לזכות לגאולה.

בברכתו לנכדיו אומר יעקב: “המלאך הגואל אותי מכל רע”. לא הבטחה לחיים קלים, אלא אמירה עמוקה: גם כאשר הופיע “רע” – בסוף התברר שאין רע כלל, אלא טוב נסתר. זו גאולה מן התודעה הרואה את הקושי כרע מוחלט.

ומכאן מובן גם דברי יעקב לפרעה: “מעט ורעים היו ימי שני חיי”. לא תלונה, אלא הגדרה לפי תפיסת העולם המצרית, הרואה חיים טובים כנוחות חומרית. לעומת זאת, לבניו ולנכדיו הוא מדבר בשפה יהודית: שפה של משמעות, של שליחות, של השגחה פרטית בכל שלב.

הנודע ביהודה כותב שמי שמאמין שלכל אירוע יש משמעות אלוקית – יש לו כוח להתרומם גם מתוך אסון. אך מי שאינו מאמין – נותר רק עם הכאב. לכן הברכה על הרעה איננה רק קבלה בשכל, אלא בנייה של כוח נפשי לעמוד בניסיון.

חז״ל אף מלמדים שהאדם נדרש לשלוט ברגשותיו. הגמרא אומרת שאָבֵל חייב בסוכה, משום שצער נפשי הוא דבר שהאדם יכול וצריך ליישב את דעתו בו. אין הכוונה לא לבכות או לא לכאוב – אלא לא להיתקע בכאב ללא אופק של אמונה.

יעקב אבינו הצטער צער עצום על יוסף, וצער זה גבה מחיר רוחני. אך בסוף חייו, כאשר התמונה הושלמה, התברר שכל ה”רע” היה הכנה לטוב הגדול ביותר. לכן אומר: “המלאך הגואל אותי מכל רע” – גאולה מן המחשבה שיש רע בעולם, והפנמה שהכול לטובה.

וזו תמצית המסר של פרשת ויחי:
כאשר הכול טוב – זה הזמן להודות, ולהצהיר באמונה שגם אם יבוא קושי – הוא חלק מהטוב האלוקי הכולל.
כך בונים אמונה יציבה, כך נכנסים לגלות בלי להישבר – וכך זוכים בסופו של דבר לגאולה.