עשרה בטבת: היום שבו ההתחלה קובעת | צפו בשיעור

הטור כותב כלל עמוק: כאשר חל מועד במהלך השבוע – סודו טמון בשבת שלפניו. אין זה סידור מקרי של פרשיות, אלא מהלך מדויק שיש לו משמעות רוחנית. לכן הוא מנסח זאת כמעט כשיר: פקדו ופסחו, מנו וייצרו, צומו וצלו, עמדו ותקעו. כל שבת שלפני מועד נושאת בתוכה את שורש המועד שיבוא אחריה.

לפני פסח קוראים פרשת צו, העוסקת בקורבן תודה. לא במקרה: פסח כולו הוא מהות של תודה – הודאה על יציאת מצרים. גם שאלת מה נשתנה מתפרשת על פי האברבנאל כעיסוק בקורבן תודה, שבו יש גם חמץ וגם מצה. שלוש המצות שעל השולחן הן כנגד שלושת סוגי המצה שבקורבן תודה, והחמץ – יגיע בשבועות, בקורבן שתי הלחם. נמצא שפסח כולו הוא תהליך מתמשך של הודאה.

בשנה מעוברת, השבת שלפני פסח היא פרשת מצורע – וגם זה אינו מקרי. מצורע הוא תוצאה של חטאי הלשון, ודווקא כאן מתחיל שורש הירידה למצרים. חז״ל מלמדים שעם ישראל ירד למצרים בעוון הלשון: דלטורין ומספרי לשון הרע. יוסף הביא את דיבתם רעה אל אביהם, והאחים קינאו בו – וכך התגלגלו הדברים עד הירידה למצרים. לכן אנו אומרים בהגדה: אנוס על פי הדיבור – אונס של דיבור.

המצרים עצמם מגלמים את אותו שורש. פרעה נקרא כלב, והגמרא אומרת: המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. הכלב נצטווה בליל יציאת מצרים שלא לנבוח – והוא שמע. בני אדם מצווים לסגור את הפה – ואינם שומעים. לכן גלות מצרים היא תיקון עמוק לפגם הדיבור.

מכאן אנו מגיעים לפרשת השבוע, פרשת ויגש, ולצום עשרה בטבת. הגמרא במסכת מגילה אומרת שיוסף ובנימין בכו איש על צווארי אחיו – לא רק מהתרגשות, אלא על שני בתי מקדש שעתידים להיחרב בחלקו של בנימין. בית המקדש נקרא “צוואר”, משום שהוא המחבר בין הראש – הקדוש ברוך הוא – לבין הגוף – כנסת ישראל. בצוואר יש שני צינורות: קנה וושט, כנגד תפילה וקורבנות. חורבן בית המקדש הוא ניתוק הצוואר – ניתוק החיבור.

וכאן מתברר הקשר לעשרה בטבת: זהו היום שבו החל המצור על ירושלים. לא ביום של חורבן, לא ביום של שריפה – אלא ביום ההתחלה. ולכאורה, מדוע אנו צמים על התחלת מצור שאירע בבית ראשון, כאשר איננו מציינים תאריכים אחרים של בית ראשון? מדוע צום זה חמור כל כך, עד שאילו חל בשבת – היו מתענים בו בשבת?

כאן בא החתם סופר ומחדש יסוד מטלטל: ההתחלה היא שקובעת. לא מה שקרה בסוף, אלא הרגע שבו התקבלה ההכרעה בשמים. בעשרה בטבת ישב הקדוש ברוך הוא לראשונה לדון האם בית המקדש ייחרב. שנתיים וחצי לא קרה דבר – חיי שגרה בירושלים, אפילו הצלחות צבאיות – אך מרגע שהוחלט בשמים, הכול כבר נחרץ.

ולכן, אומר החתם סופר, בכל שנה ושנה בעשרה בטבת – הקדוש ברוך הוא יושב ודן: האם השנה ייבנה בית המקדש או לא. זו אינה תענית על עבר – אלא על עתיד. ולכן היא חמורה כל כך, עד שאינה נדחית.

מכאן אנו שבים לפרשת השבוע וליעקב אבינו. לפני ירידתו למצרים הוא שולח את יהודה להקים בית תלמוד, ולוקח עמו את עצי השיטים מחצרו של אברהם אבינו – אותם עצים שמהם ייבנו קרשי המשכן. מדוע? הרי הקדוש ברוך הוא יכול להביא קרשים במדבר, כשם שהביא אבנים טובות ותחש.

התשובה היא אחת: ההתחלה חייבת להיות בקדושה. את היסוד מניחים בידיים שלנו. לכן כתוב: ועשית את הקרשים למשכן – בה״א הידיעה. אלו קרשים מיוחדים, קרשים של התחלה נכונה. יעקב מלמד לדורות: כשנכנסים למקום חדש, הדבר הראשון הוא מזוזה. הדבר הראשון הוא בית מדרש. הדבר הראשון הוא חיבור לקדושה.

כך גם בעשרה בטבת. זהו יום שבו נקבעת ההתחלה של השנה הרוחנית ביחס לבית המקדש. על כן האחריות עלינו – בתיקון הדיבור, בתיקון השנאה, בראיית מעלת חברינו ולא חסרונם. הבית הראשון נחרב בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; הבית השני – בשנאת חינם. התיקון ידוע.

אם נזכה, בעשרה בטבת הזה ייגזר בשמים שייבנה בית המקדש – וכל הצרות יתפוגגו כאחת. לא עוד חולי, לא עוד פרנסה בדוחק, לא עוד גלות. ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים.

יהי רצון שנדע לנצל את היום הגדול הזה – לא רק כזיכרון, אלא כהזדמנות.
כי בעשרה בטבת, ההתחלה עדיין בידיים שלנו.