ב'יד ושם': הרבנים הראשיים ציינו את יום הקדיש הכללי

במעמד רב רושם התקיים היום (ד') טקס לציון יום הקדיש הכללי. באירוע שנערך בבית הכנסת המרכזי ביד ושם השתתפו הראשון לציון ונשיא בית הדין הרבני, הרב דוד יוסף, נשיא מועצת הרבנות והרב הראשי לישראל, הרב קלמן מאיר בר, חברי מועצת הרבנות הראשית, יו"ר מועצת יד ושם, הרב ישראל מאיר לאו ויו"ר יד ושם, מר דני דיין.

במהלך האירוע נשאו דברי חיזוק וזיכרון הרבנים הראשיים אשר הדגישו את גודל האחריות לזכור את הקדושים והקשר המשמעותי בין המשכיות עם ישראל להנצחת עברנו.

לקראת סיום נערך סיור מיוחד ביד ושם אשר העמיק את תחושת החיבור למורשתם של הקדושים ומחויבותה של הרבנות הראשית לשימור הזיכרון למען הדורות הבאים.

הרב הראשי לישראל הראשון לציון הרב דוד יוסף: "העולם רוצה לשכוח לא רק את השואה, אלא גם את האנטישמיות. אם חשבנו שהגענו למנוחה ולנחלה, אנחנו מקבלים תזכורת פעם אחרי פעם: עשיו שונא ליעקב. אומות העולם מטיפים לנו מוסר, ולפעמים משנות את פניהן, אך השנאה כלפינו קיימת תמיד.

בעיית האנטישמיות הטרידה את עם ישראל לאורך הדורות. אנו עם לבדד ישכון. זהו לא קללה ולא עונש, אלא תמצית הייחוד שלנו: עם מיוחד שיש לו תורה, מצוות ומסורת.

גם כאשר ניסינו להתערב ולהיות חלק מעמים אחרים, הקב"ה הוכיח לנו, ביד חזקה ובחמה שפוכה, את ייחודיותנו.

באמצעות התורה והמצוות, אנו ממשיכים בדרכנו. אנחנו זוכרים את השואה כל הזמן, ומתחייבים לזכור את האנטישמיות והעוולות שנעשו לנו. אין גבול למחלת השנאה הזו היא קיימת אצל רבות מהאומות.

אך אנחנו נלך בדרכנו בגאון, נזכור ולא נשכח, ונשמור על היהדות שלנו״.

הרב הראשי לישראל הרב קלמן מאיר בר: אני רוצה להזכיר חוויה שהייתה לי לפני כשבועיים. עמדתי בברלין, בהדלקת נר ראשון של חנוכה, במקום שבו עמד אותו צורר נאצי וצעק בצרחות אימים להשמדת היהודים. דווקא במקום הזה עמדתי והדלקתי נר חנוכה.

אמרתי להם אני, קלמן מאיר בר, בן לניצול שואה. אבי היה שריד יחיד ממשפחה שלמה. לא היה לו אבא ולא אמא, לא סבא ולא סבתא, לא דוד ולא דודה, לא בן דוד ולא בת דודה שום דבר. כלום. והוא נשאר לבדו.

ואני עומד ואומר: עם ישראל חי. עם ישראל קיים ומנצח. מכל העמים שהיו בעלי כוחות אדירים מצרים העתיקה, בבל, רומא לא נשאר אלא זיכרון היסטורי. ואנחנו חיים, קיימים, לא מתעייפים ולא מזדקנים. הקמנו מדינה גדולה, ואנחנו ממשיכים וממשיכים.

אבל את הניצחון הזה איננו מציינים במצעדים צבאיים ולא בהפגנת נשק. אנחנו מציינים אותו בהדלקת אור. מנורה. אור. זה בדיוק הסמל שלנו תפקידו של עם ישראל הוא להוסיף אור.

כפי שכתב עזריאל קרליבך לא שנאו אותנו מפני שהיינו חלשים מהם, אלא מפני שהיינו מוסריים מהם. הם שרפו את בתי העיירות, משום שאלו היו הבתים היחידים שנבנו בלי לעשוק עם אחר. בעיירה היהודית הקטנה ביותר היה צדק, היה מוסר, הייתה ערבות הדדית הרבה יותר מכל החברות האליטיסטיות שסביבנו.

בעוד זמן קצר נציין כאן את יום הזיכרון לשואה. אנחנו באנו לעולם כדי לעזור, כדי להדליק אור, למגר רעב, לסייע לחלש. גם אם בעיני אחרים נחשבנו לסכנה אנחנו נמשיך בדרכנו.

יו"ר מועצת יד ושם, הרב ישראל מאיר לאו:."ההחלטה לקבוע את עשרה בטבת כיום הזיכרון לשואה נולדה במועצת הרבנות הראשית. עשרה בטבת הוא הראשון מארבעת הצומות היום שבו החל החורבן, עם תחילת המצור על ירושלים.

הרבנות ביקשה לומר: כאן התחיל מעגל החורבן והשמדת העם היהודי, וכאן גם תתחיל התקווה לסיומו.

אני זוכר את הימים שבהם התקבלה ההחלטה בתי הכנסת היו מלאים עד אפס מקום בניצולי שואה ובקרוביהם שבאו לומר קדיש. זו הייתה תחושה של עם שלם שמתאחד סביב הזיכרון והאמונה.

אבל הזיכרון אינו רק עניין פנימי שלנו. הוא שליחות כלפי העולם כולו. גם עשרות שנים אחרי השואה יש מי שחושב שהיהודים עוד ‘חייבים לשלם’. לכן חשוב כל כך להזכיר, ללמד ולהתריע.

אנחנו עם של אלפי שנים מאבות האומה ועד ירושלים של ימינו עם שקם מהחורבן ובונה מחדש את עתידו. הזיכרון הוא אחריות: לזכור את העבר, להיאבק בשנאה, ולוודא שהעולם לא ישכח ולא יאפשר לזה לקרות שוב"

יו"ר יד ושם דני דיין: "התערוכה שאנו פותחים היום בבית הכנסת של יד ושם נושאת שם רב־משמעות, שכאילו נכתב ע״י החכם באדם במיוחד אליה: ״לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם״.

בהקשר של השואה, זהו פסוק מטלטל. שכן השואה הייתה, בין השאר, ניסיון לשלול מן היהודים את הזמן: למחוק רצף, לבטל מועדים, לרוקן את ההווה ממשמעות.

ובתוך מציאות של חורבן מוחלט, יהודים עשו מאמצים כבירים לשמור על הזמן היהודי: לחשב מתי שבת ומתי חג. לעיתים ללא ספרים, ללא לוח שנה או עם לוח שנה שחושב ונכתב על ידם במחנה, ללא קהילה. לא מתוך דקדוק טכני, אלא מתוך הבנה עמוקה שהזמן הוא עוגן של זהות, והוא תנאי לשימור צלם אנוש וצלם יהודי. ביום שאחרי י׳ בטבת, אנו זוכרים לא רק את אלו שאין להם תאריך פטירה, אלא גם את אלו שידעו, בתנאים הבלתי אפשריים ביותר, לקדש את הזמן, ובכך לשמור על עצמם ועל עמם".

צילום: חורחה נובומינסקי