ביטלת שידוך? ראוי שתתעלף פעם נוספת

בראשית פרק מט (ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: (ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל־תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה: (ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:

 

שאלות:

א. חז"ל אומרים יעקב אומר לראובן  שהוא בכורו וראשית אונו יתר שאת ויתר עוז, הכוונה בזה שהיה ראוי לקבל את שלושת המתנות ראשית אוני זו בכורה, יתר שאת זו כהונה שמקבל כ"ד מתנות, ויתר עוז זו מלכות, והפסיד את שלושתן בגלל שפחז כמים ונכשל במה שבלבל יצועי אביו, מדוע כזה עונש על כישלון אחד?   ב. עוד יש לשאול יהודה זוכה למלכות בגלל שהודה במעשה תמר ולכן ישתחוו לך בני אביך, הרי הקב"ה משלם לאדם מידה כנגד מידה וכיצד שייך לקבל כשכר את המלכות בגלל שהודה?

הדרך שרבים נכשלים בה:

הנה אנו עדים למציאות שפעמים רבות שהאדם נתקף בבולמוס של תאוות נקמה וכעס להעליב אדם שפגע בו, כמו כן פעמים שהוא נתקף בחמדת הכבוד או רדיפת הממון ותיכף עושה כל אשר לאל ידו לעשות מבלי להתבונן בתוצאות של מעשיו, ופעמים שדבר זה קורה גם בבית בין בני הזוג עם בני ביתו או בעבודתו או במקצועו שהאדם משתוקק להגיב ולהשיב ולהתקיף בחריפות ובמהירות להראות את כוחו וחכמתו וצדקתו, אולם דרך זו מוטעית ואף נוחלת בדרך כלל כישלונות בהיות שלא שקל בפלס המאזניים את דבריו או מעשיו ומה ההשלכות של הדברים ומתמלא חרטה שחבל שכך דיבר או עשה, אך כבר מאוחר כי את הנעשה אין להשיב והנזק כבר נוצר וקשה לתקנו, אולם כאשר האדם יהיה מתון ושוקל בפלס את דבריו ומעשיו ואינו נמהר לעשות את העולה על רוחו אלא אם כן בחן הדברים מכל ההיבטים בדרך כלל הוא מצליח כאשר נלמד מפרשתנו.

איך הזוגיות נהרסה בגלל הפזיזות:

סיפר הרב מרדכי רוט מאלעד. הבעל התפרץ על אשתו: "למה את לא יכולה להתלבש כמו אשתו של אחיך?" – והזוגיות נהרסה | מטלטל:

לפני כשנה פגשתי יהודי וכך סיפר לי. אשתי לא מוכנה לדבר איתי כבר שבועיים. גם כשאני פונה אליה היא לא מתייחסת ועונה. האמת, נראה לי שאני מאוד לא בסדר. והוא התחיל לספר את סיפורו. לאשתי יש רק דבר אחד שקשה לי איתו. היא לבושה לא בדיוק כמו שאני רוצה. היא לבושה מאוד בסגנון שלא מתאים לי בכלל, בפרט מהמשפחה שממנה הגעתי. אצלנו במשפחה כולם לבושים מטופחים מכף רגל ועד ראש, בגדים של מותגים. אבל אשתי הפוך מזה, מאה שמונים מעלות. בהתחלה הייתי מעיר לה על זה בעדינות, אבל זה לא עזר. לאט לאט השלמתי עם זה. היא הייתה כזו אישה טובה ומיוחדת, שהנושא של הלבוש כבר כמעט שלא הפריע לי. עד שקרה משהו, שלצערי שבר בבית שלנו משהו. אח של אשתי התחתן. הייתה שמחה גדולה. אבל אז קרה לי משהו. הסתכלתי על הזוג החדש. אולי הייתי צריך לשמור את עיניי וזה לא היה קורה. אבל אוכלים בשבת יחד, ואתה רואה את הזוג החדש. ואז בלב שלי נפלה לי פתאום תחושה של כעס, קנאה ומרירות. כן, בדיוק. כמו שאשתו של גיסי לבושה, כך רציתי שתתלבש אשתי. למה אשתו של גיסי יכולה, ולמה אשתי לא יכולה. מה אני כבר מבקש. וכך בכל פעם שהיינו נפגשים יחד, ליבי היה כועס וזועם. במקום להסתכל על כל היופי החיצוני והפנימי שיש לאשתי, אישה כלילית המעלות, נתפסתי לזה שהיא לא בדיוק לובשת כמו שאני חולם ורוצה. עד שפעם אחת לא התגברתי על עצמי ולא התאפקתי אמרתי לאשתי בפנים למה אשתו של אחיך יכולה ככה להתלבש ואת לא יכולה, מה את שונה ממנה. האמת, שם בפעם הראשונה ראיתי את אשתי בצבע פנים אחרות. פניה נהפכו ללבנות, אדומות ושוב לבנות. היא רק אמרה לי בשקט, פגעת בי קשות. לא רוצה כרגע לדבר איתך. אם אני לא מספיקה טובה בשבילך, אין לי יותר מה להגיד. אם נשים אחרות נראות טוב יותר ממני, מה אעשה, זה מי שאני. ואני שוב בטיפשותי אמרתי לה, את טובה מאוד, רק מה הבעיה שתתלבשי כמוה. ומאז כבר שבועיים היא לא מדברת איתי. שלא תחשוב, היא דואגת לי לכל צרכיי, לבגדים, לאוכל, לכל מה שבעל צריך. אבל זה נראה שהיא נפגעה מאוד.

כיצד במעשה אחד מאבד שלושה כתרים

ובזה נבוא לביאור פרשתנו כתב בפרש"י לבאר מדוע הפסיד את שלושת המתנות, בפרשת ויחי פרק מט פסוק ג וז"ל ומי גרם לך להפסיד כל אלה: (ד) פחז כמים – הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם, לכך אל תותר – אל תתרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך עכ"ל:  וכ"כ הרד"ק שם אמר לו היית ראוי שיהיה לך יתר שאת ויתר עז לולי שחטאת חטא גדול, זהו שאמר פחז כמים, קלות ומהירות היה לך כמו המים הנגרים כן מהרת לעשות תאותך וגבר יצרך עליך ולא עמדת לפניו ולא התבוננת בעצמך כי עון גדול הוא, לפיכך אל תותר, לא יהיה לך יתרון על אחיך: וכן כתב בתולדות יצחק שם פחז כמים אל תותר וכו' באמרו פחז כמים אמר שאבד המלוכה, שהמלך צריך מתון ועצה לכל מעשיו. וכ"כ הכלי יקר שם ראובן בכורי אתה וגו'. אמנם פחז כמים אל תותר, כי מלך במשפט יעמיד ארץ וכל שופט צריך להיות מתון בדבר המשפט, ואתה פחזת כמים בכל עניניך, ופחז היינו המהירות, על כן אין אתה ראוי לקבל יתרון המלוכה.  מתבאר מדבריהם כי פחז הוא מלשון פזיזות שפועל בלי מחשבה אלא במהירות ולא במתינות הפך מלך שצריך להיות מתון כי על פיו ישק כל דבר.  אולם עדיין צריך להבין מה חומרת הפעולה הזו שמאבד את כל המתנות, ובפרט שלא חטא כמאמר חז"ל?

המלכות הוא שלטון על המידות

ונראה עוד לבאר כי מידת הפזיזות נובעת מחוסר שלטון על יצריו של האדם שאינו יכול להתאפק ולהיות מתון ושקול במעשיו ובדיבורו, וזה הפך המלכות שהוא מלשון שלטון על כל תכונתיו ומידותיו, נמצא שאין ענישה על מעשה הפזיזות שהיפך משכבי אביו בהיות ועשה תשובה, אולם חשף את תכונתיו שאין לו את הכוח והכלים לשלוט על מידותיו ויצריו ופועל בפזיזות ממילא לא שייך להיות מלך ולקבל את שלושת המתנות. לעומת זה מעשה ההודאה של יהודה באותו מעמד שכינס את בית הדין לדון את תמר כלתו ודנו אותה בשריפה, והנה היא שולחת ואומרת הכר נא את המטה והפתיל למי שהם שייכים לו אני הרה, באותם רגעים הועמד יהודה בניסיון עצום אם יגלה את האמת הרי אין ביזיון גדול מזה קבל עם ועדה להודות על מעשה שלא ראוי לעשותו, מאידך יכול להעלים עין מדבריה להשאיר את הפסק בעינו ויוציאו אותה לשריפה ולא יתבייש, וזה מבחן שלטון האדם על מידותיו האם מסוגל להודות על האמת על חשבון ביזיונו ובלבד שהצדק יצא לאור או נכנע ליצרו ולאהבת עצמו ומתעלם מהאמת, אדם שמסוגל להודות על כשלונו בפני הרבים הוא מלך ששולט בעצמו ובו תכונות הראוי למלוך ולכן זכה למלכות מידה כנגד מידה.

בגלל הפזיזות של שאול איבד המלכות:

ובזה נוכל להבין כיצד שאול איבד מלכותו, כתוב בשמואל א פרק י פסוק ח וְיָרַדְתָּ֣ לְפָנַי֘ הַגִּלְגָּל֒ וְהִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יֹרֵ֣ד אֵלֶ֔יךָ לְהַעֲל֣וֹת עֹל֔וֹת לִזְבֹּ֖חַ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֑ים שִׁבְעַ֨ת יָמִ֤ים תּוֹחֵל֙ עַד־בּוֹאִ֣י אֵלֶ֔יךָ וְהוֹדַעְתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה: עוד כתוב בשמואל א פרק יג (ח) וייחל וַיּ֣וֹחֶל׀ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים לַמּוֹעֵד֙ אֲשֶׁ֣ר שְׁמוּאֵ֔ל וְלֹא־בָ֥א שְׁמוּאֵ֖ל הַגִּלְגָּ֑ל וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם מֵעָלָֽיו: (ט) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל הַגִּ֣שׁוּ אֵלַ֔י הָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיַּ֖עַל הָעֹלָֽה: (י) וַיְהִ֗י כְּכַלֹּתוֹ֙ לְהַעֲל֣וֹת הָעֹלָ֔ה וְהִנֵּ֥ה שְׁמוּאֵ֖ל בָּ֑א וַיֵּצֵ֥א שָׁא֛וּל לִקְרָאת֖וֹ לְבָרֲכֽוֹ: (יא) וַיֹּ֥אמֶר שְׁמוּאֵ֖ל מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֡וּל כִּֽי־רָאִיתִי֩ כִֽי־נָפַ֨ץ הָעָ֜ם מֵעָלַ֗י וְאַתָּה֙ לֹא־בָ֙אתָ֙ לְמוֹעֵ֣ד הַיָּמִ֔ים וּפְלִשְׁתִּ֖ים נֶאֱסָפִ֥ים מִכְמָֽשׂ: (יב) וָאֹמַ֗ר עַ֠תָּה יֵרְד֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֵלַי֙ הַגִּלְגָּ֔ל וּפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק לֹ֣א חִלִּ֑יתִי וָֽאֶתְאַפַּ֔ק וָאַעֲלֶ֖ה הָעֹלָֽה: (יג) וַיֹּ֧אמֶר שְׁמוּאֵ֛ל אֶל־שָׁא֖וּל נִסְכָּ֑לְתָּ לֹ֣א שָׁמַ֗רְתָּ אֶת־מִצְוַ֞ת יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔ךְ כִּ֣י עַתָּ֗ה הֵכִ֨ין יְקֹוָ֧ק אֶת־מַֽמְלַכְתְּךָ֛ אֶל־יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־עוֹלָֽם: (יד) וְעַתָּ֖ה מַמְלַכְתְּךָ֣ לֹא־תָק֑וּם בִּקֵּשׁ֩ יְקֹוָ֨ק ל֜וֹ אִ֣ישׁ כִּלְבָב֗וֹ וַיְצַוֵּ֨הוּ יְקֹוָ֤ק לְנָגִיד֙ עַל־עַמּ֔וֹ כִּ֚י לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֵ֥ת אֲשֶֽׁר־צִוְּךָ֖ יְקֹוָֽק:

ויש לשאול כיצד יתכן שבגלל שהקריב את הקורבנות בעצמו ולא שמואל הפסיד את מלכותו ובפרט שהוא המתין לו שבעה ימים כאשר שמואל אמר לו? אולם כתב הגר"ח שמולביץ זצ"ל דוגמה לכך אפשר למצוא אצל שאול המלך בחיר ה' איך חטא זה לא נמחל לו והוא איבד את המלוכה מדוע הלא גם דוד חטא ונמחל לו? אלא היא הנותנת על חטא אפשר לחזור בתשובה אפשר למחוק אותו ע"י מחילה, אבל מידה רעה תכונה לא מתאימה אין לה תקנה מי שעלול לאבד את שיקול דעתו מתוך לחץ אינו ראוי להיות מלך בישראל, לכן הכריע החסרון הזה אצל שאול וגס אצל ראובן, אמנם אין כאן חטא אבל למלכות וכהונה דרושות תכונות מיוחדות שראובן ושאול לא הצטיינו בהם במידה הדרושה, וסופו של שאול יוכיח גם החטא שלאחריו שלא הרג את אגג מלך עמלק כפי שנצטווה קרה מאותה סיבה משום שלא עמד בלחץ הוא אמר לשמואל שם טו כד כי יראתי את העם ואשמע בקולם, זו היתה הסיבה שלא הועילה לו החרטה שלו, על חטא אפשר לעשות תשובה כמו שעשה דוד המלך, אבל אם יש לאדם תכונה לקויה מה שייך להתחרט.

מעשה בשידוך הרב איגרא הפסיד גאון בגלל הפזיזות:

מעשה בגביר גדול שחיפש בן תורה אמיתי לבתו והיה הגביר מכתת רגליו מישיבה לישיבה עד שמצא בחור להפליא מתמיד עצום ולקחו לחתן. מספרים שבמסיבת האירוסין בין הבחור משולם איגרא לבת הגביר קבל החתן קפה לשתיה דבר שהיה חדש ומאוד יקר, אולם מכיון שהיה הרב איגרא מונח כולו בתורה לא ידע כיצד שותים את הקפה, ובהיות שהניחו לפניו את אבקת הקפה וכן סוכר ומים רותחים חשב עם עצמו כיצד ינהג כי לא נעים לו לשאול, והחליט שלפי התורה יש להקדים אכילה ואח"כ שתיה ולכן לקח את אבקת הקפה והתחיל לאכול ואח"כ אכל את הסוכר ולאחר מכן שתה את המים, כשראו זאת הכלה ואביה נבהלו בטוחים היו שחתנם זה אינו מן היישוב כיצד אינו יודע אפילו איך לשתות קפה, וביטלו את השידוך, לימים מצא הגביר בחור ישיבה עילוי ומתמיד לבתו. מיטב הרבנים וראשי הישיבות הוזמנו לחתונת בת הגביר כאשר הגאון הרב הגדול בעל מסורת הש"ס מתכבד לסדר את הקידושין. הגיע זמן החופה והגאון הגדול עדיין לא הגיע לסדר את הקידושין נסע הגביר אבי הכלה במרכבתו להובילו אל החופה. אותה שעה ישב הגאון הגדול בביתו שקוע במכתב מעמיק שהעסיק את ראשו ולא נתן לו מנוחה. כאשר ראה את הגביר התנצל בפניו על אשר נשתהה מלהגיע אל החופה וביאר לו שזה עתה קבל מכתב מאברך יקר שנועד לגדולות שהשכיל להפריך את פסק בית דינו בענין עגונה מכתב זה מעסיק אותו מאד באשר חידש בו האברך חידושים נפלאים שלא עלו בדעתו ובדעת שאר הדיינים. הגביר התעניין לדעת מי הוא האברך הגדול שנועד לגדולות שכבוד הגאון הגדול המרא דאתרא מדבר עליו בסילודין. משולם איגרא אמר הגאון הגדול. כששמע הגביר את השם יוצא מפיו של הרב הגאון נפל על הכסא מתעלף הרב נחרד לשלומו של הגביר ולא הבין מה גרם לגביר לקבל חלישות דעת ביום חתונת בתו ושמחת לבו. לאחר שהעירו אותו הסביר הגביר זה היה החתן הראשון של בתי וביטלנו עמו את השידוך באשר חשבנו שאינו מיושב וסיפר לו המעשה עם הקפה, הרב תמה ואמר לו עם רבי משולם איגרא ביטלת שידוך ראוי שתתעלף פעם נוספת, אם לא היית נוהג בפזיזות היית זוכה בגדול הדור.

הנהגת משה רבנו במתינות:

לעומת זה מלמדנו משה רבנו עד כמה חובת האדם לנהוג במתינות, כתוב בשמות פ"יז (ח) וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם: (ט) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי: ויש לשאול מדוע משה אמר מחר ולא היום? ובאמת חז"ל הרגישו בזה וכתבו במכילתא דרבי ישמעאל בא מסכתא דפסחא פרשה יח  יש מחר עכשיו ויש מחר לאחר זמן: מחר אנכי נצב (שמות יז ט) הרי מחר עכשיו.

אולם אפשר לומר שמשה רבנו מלמדנו שצריך להיות מתון ולישון על זה לילה כי רק אז הדבר נעשה במחשבה. ואכן כך גם נהג משה רבנו עם קרח, כתוב במדבר פרשת קרח פרק טז (ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כָּל־עֲדָתוֹ֘ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְקֹוָ֧ק אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו: ואמרו חז"ל במדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת קרח פרק טז סימן ה [ה] בקר ויודע ה'. ומהו בקר וידע ה', אמר משה שעת שכרות הוא ואתם שכורים, ושמא מתוך האכילה ושתייה גבה לבם, ולכך אמרו הדברים האלו, אבל למחר כיון שיצא היין מגופם יהיה להם דעת טובה ויחזרו בהם, לכך נתן להם המתנה עד בקר, אמר להם כשם שאי אפשר בלא בקר, כך אי אפשר לישראל שלא יהיה אהרן כהן גדול שהקב"ה נתן לו הכהונה ולא אני:

ומכאן רבים אשר למדו מכאן כאשר עליהם להגיע לכלל החלטה גורלית בכל תחומי החיים מסכמים לישון על זה לילה אחד ולא לפעול באופן ספונטני אלא להיות מתון ולחשוב היטב על כל צעדיו.

המתינות מצילה חיים:

כתב בספר חסידים (מרגליות) סימן תרנה מעשה בבן שכבד את אביו ביותר א"ל האב אתה מכבדיני בחיי תכבדני במותי אני מצוך שתלין כעסך לילה אחד ועצור רוחך שלא תדבר, לאחר פטירת אביו הלך למדינת הים והניח אשתו מעוברת והוא לא ידע ועכב בדרך ימים ושנים וכשחזר בעיר בא בלילה ועלה לחדר שאשתו היתה שם שוכבת, ושמע קולו של בחור שהיה מנשק אותה שלף חרבו ורצה להרוג שניהם וזכר מצות אביו והשיבו לתערה, שמע שאמרה לאותו בחור בנה שאצלה כבר יש שנים רבות שהלך אביך מאצלי אילו היה יודע שנולד לו בן כבר הגיע להשיא לך אשה, כששמע זה הדבר אמר פתחי לי אחותי רעיתי ברוך ה' שעצר כעסי וברוך אבי שציוני לעצור כעסי לילה אחד שלא הרגתי אותך ואת בני, ושמחו שמחה גדולה ועשו משתה לכל העם הנמצאים ושמחו הרבה מאד.  וכאשר ראינו אצל אחשוורוש איך החליט ברגע של כעס והרג את אשתו ואחר כך התחרט. ובדומה לכך לצערנו עדים בתקופתנו לאסונות רבים שארעו אודות לפזיזות ותגובות מהירות מתוך כעס אפילו על ויכוחים קטנים כגון על מקום חניה או על עקיפה בכביש או גניבת התור וכדומא, ואין ספק שהם מלאים חרטה לאחר התוצאה והענישה שקבלו לשבת במאסר שנים רבות בשביל התגובה הטפשית שאם היה מתאפק קצת וחושב לפני שמגיב בצורה קשה לא היה מגיע למקום הזה.

השידוך של הסטייפלר כיצד זכתה אשתו בגלל המתינות:

מאידך מספרים כאשר מרן הסטייפלר נפגש לראשונה עם אשתו אחותו של החזו"א נרדם בפגישה ולא דיבר עמה מאומה, נגשה האשה לאחיה החזו"א וסיפרה לו היתכן שכך ינהג חתן בפגישה הראשונה, אמר לה החזו"א שהוא יברר את הדבר, בירר החזו"א ונודע לו שהקה"י נסע ברכבת לפגישה במשך שלשים שעות ויען שלא ידע אם הכסאות ברכבת יש בהם איסור שעטנז או לא עמד במשך כל הנסיעה שלושים שעות רצופות, אין זה פלא אם כך שנרדם בפגישה, ולכן הכריע החזו"א שזה שידוך מיוחד והתחתנו, אולם אשה רגילה לא היתה מבררת את סיבת תרדמת חתנה בעת הפגישה, אלא היתה מסיקה היא בפזיזות מסקנות בעצמה שזה לא בשבילה וממילא היתה מפסידה את יעודה להיות אשת חבר לקה"י, כך שבגלל המתינות זכתה להיות אשת גדול הדור.

דברי השל"ה במידת הפזיזות והמתינות:

כתב השל"ה שער האותיות אות מ"ם – מתון א. לשון הגמרא במסכת ברכות פרק מי שמתו (כ-א), מתון מתון ארבע מאות זוזי שויא. זו התוכחת מוסר, היה מרגלא בפומיה דקדוש ה' אבא מורי זלה"ה (בספר יש נוחלין, אזהרת ראיית הנולד), שאל יבהל בשום מעשה הן גדול או קטן, רק ישים עצה בלבו, ויהיה חכם רואה את הנולד, כי כל העושה בחפזון, על הרוב מקולקל, והסימן 'אמרתי בחפזי כל האדם כזב' (תהלים קטז, יא), כלומר, כשעושה מעשיו בחפזי בלי מתון, אז 'כזב', מלשון (ירמיה טו, יח) 'היו תהיה [לי] כמו אכזב', 'אשר לא יכזבו מימיו' (ישעיה נח, יא). ואמר הפסוק (תהלים עה, ג) 'כי אקח מועד אני מישרים אשפט', ולאו דוקא משפט, אלא הוא הדין לכל הדברים אשר יעשה אותם האדם, יקח מועד, ועת וזמן לכל חפץ, להתבונן עליו טרם עשותו. ונתן אבא מורי זלה"ה סימן 'בשובה ונחת תושעון' (ישעיה ל, טו), כשעושה עניניו בנחת וחושב מחשבות טרם עשותו, זהו נושע עכ"ד. ולאו דוקא מעשה, אלא הוא הדין דיבור, לא יוציא שום דבר מפיו לרעה, ואפילו לטובה, עד שיהרהר בתחילה תכליתו, ויראה את הנולד ממנו.

ג. דוד המלך ע"ה אמר (תהלים קיט, נט) 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדתיך'. כך אמר דוד, כל דרך שהייתי חפץ לילך בה, וכל דבר שהייתי רוצה לעשות, הייתי מחשב בו בטרם שאעשנו, אם היא טובה וישרה בעיני המקום ובעיני הבריות, הייתי עושה והולך בה. ואם נראית בעיני דרך לא סלולה, הייתי מניחה והולך, לפי שכל דבר יש לו שני דרכים, ומכח זה 'ואשיבה רגלי אל עדתיך', לעולם. על כן ידבק האדם במדה זו, ויעשנה טבע

אצלו, שלא יעשה שום מעשה בעולם, הן גדול הן קטן, ולא שום דיבור בעולם, ואף ששומע חרפתו לא ישיב, עד שישים אל לבו, ויתייעץ עם שכלו כדת מה לעשות. ויזכור בהשם יתברך ובתורתו הקדושה, וישים לנגד עיניו מדות תרומיות, ואז ילך לבטח דרכו ולא יכשל.

ד. ולא זו בדבר הרשות שיעשה כן, אלא אפילו בדבר מצוה יעשה במתון, דהא ההוא עובדא דברכות (כ-א) שאמר עלה, מתון מתון ארבע מאות זוזי שויא, היה לדבר מצוה ולקידוש השם, דרב אדא בר אהבה קרע מכבנתא מההיא אתתא דהות לבישא בשוקא, כסבור שהיא ישראלית, עיין שם.

ה. והא דאמרינן (פסחים ד-א) דזריזין מקדימין למצוה, וצריך לעשותה בזריזות, זהו ענין מצוה שכבר היא מפורסמת ומושכלת אצלו, כגון לילך לבית הכנסת ולבית המדרש, וקיום כל המצות המעשיות שבתורה. אבל בדבר שצריך התבוננות, למשל, מי שבדעתו ליתן כיס מלא מעות זה לחלק לעניים, ופגעו בו עניים, לא ימהר עד שיתבונן מתחילה איזה עני חשוב, והחשוב חשוב קודם, והכל לפי צרכיו המרובים, וכיוצא בזה הרבה. ומכל שכן וקל וחומר בדבר הרשות, שלא יעשה מעשה או דיבור עד שיקח מועד וישכיל. ובקל וחומר בנו של קל וחומר אלף פעמים, אם הוא מעשה או דיבור של איסור, כגון הכאה, או ריב ומחלוקת, כיוצא בזה, שיהא בשובה ונחת, ואל ימהר, ואז יבוא שלום, וינוח וישקוט כל ימיו ממכאובות, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

מעשה עם הגר"ח והגר"א

כמסופר על הגר"ח ואלוזין כאשר עלה בליבו לייסד עולם הישיבות בא לרבו הגר"א בהתלהבות שיש לו רעיון מיוחד להגדיל תורה לפתוח ישיבה, הגר"א שמע וחשב והשיבו שלא יפתח, הגר"ח תלמידו לא הבין מדוע לא לפתוח אך קיבל את דעת רבו, כמובן שדבר זה רדף אותו והיה חושב מה לא טוב ברעיון הזה וניסה לנתח כל הצדדים ולא מצא מה יכול להיות בעיא בדבר, כעבור שנה חזר שוב לרבו הגר"א והתנצל שהוא חייב שוב להעלות את הרעיון של פתיחת ישיבה ונימק שחשב רבות על כל צדדי הדבר ואינו מבין מה הבעיא שיש בפתיחת הישיבה, השיבו הגר"א שיפתח כעת ישיבה, שאלו הגר"ח מה השתנה כעת מבעבר שהתנגד, השיבו הגר"א בפעם הראשונה באתה אלי בהתלהבות גדולה מהרעיון ראיתי שעדיין לא חשבת טוב על הדבר והשלכותיו אלא מתוך התלהבות רצית לפתוח לכן אמרתי לך לא לפתוח כי לא עושים שום דבר בפזיזות שאין סופו להצליח, אבל כעת אחרי זמן שחשבת על הדבר היטב אתה יכול לפתוח ולהצליח.

ובס' רוח חיים מהגר"ח מואלוזין זצ"ל כתב אמרתי בחפזי כל האדם כוזב. דברים הנעשים או נאמרים מתוך פזיזות גוררים את האדם אל הטעות והכזב.

מוסר השכל

נמצינו למדים עד כמה האדם חייב להיות מתון ולא פזיז בדיבורו ומעשיו כל שהדבר נוגע לאחרים וקשור למידותיו וחובה על האדם לשקול בפלס את מעשיו ולשכול את דיבוריו בתבונה כי סוף מעשה במחשבה תחילה ועליו לשקול כל דיבור כל מעשה את כל השלכותיו וחכם עיניו בראשו כיון שמעשה אחד יכול להפסיד את כל עולמו, ורמז לכך נאמר בשם הבעש"ט, כתיב ואבדתם מהרה. מרמז שצריך לאבד את הפזיזות ואת המהירות, ולזאת כל בית יהודי ההולך בדרכי התורה על בני הזוג לאמץ את ההנהגה הזו ולקבל על עצמם לא להגיב מיד על כל דבר אלא להיות מתונים ולמלוך ולשלוט על הדחפים הפנימיים ולחשוב לפני שמגיבים כי זו הדרך המצילה מטעויות עלבונות ופגיעות נזקים וסכנות ובזה ישכון לבטח, אנו עדים לאסונות ולרצח לדוגמה בגלל ויכוח על חניה למרות שאין לי ספק כל בר דעת אילו היה עוצר לרגע וחושב על המעשה שהולך לעשות והתוצאות וההשלכות לא היה עושה, וכך הדבר בכל ענייני הבית כל החלטה לא לפעול שום דבר בפזיזות אלא להיות מתונים וחושבים ומדברים ורק לאחר מחשבה והתבוננות יעשו את חפצם שבזה ניצול מטעיות והאשמות הדדיות, ורגע של איפוק וחשיבה מציל מטעויות קשות שלא ניתן לתיקון, ובזה האדם שולט על מידותיו ותכונתיו ולא ההפך שמידותיו ותכונתיו שולטים עליו, והוא ההבדל בין ראובן ושמעון ולוי לבין יהודה, הם שמידותיהם שלטו עליהם איבדו את כל הגדולה והמלוכה והכבוד, וכן שאול שהיית המלוכה מיועדת לו לדורותיו הפסיד בגלל תכונה זו, לעומת זה יהודה ששלט על מידותיו זכה למלכות. כך כל אדם כאשר יעשה חושבים תמיד כיצד להתגבר על מידותיו ותכונתיו השלילים, יזכה בזה לרוב טובה וברכה והצלחה אהבה ואחוה שלום ורעות.