אם אתה לא חי ככה, לעולם לא תוכל להבין

1.

מסופר על יהודי שנכנס אל מרן החזון־איש זצ"ל ושאל: מדוע תלמידי חכמים, עמלי תורה, חיים בדוחק ובעוני? מדוע דרך התורה עוברת לעיתים דרך צמצום וחוסר ולא דרך עושר ורווחה? וכי אין זה מתבקש שעמלי התורה, נזר הבריאה, יחיו בכבוד, בשפע, ויתהלכו כבני מלכים ממש?

החזון־איש הפנה אותו ללשון המשנה במסכת אבות:

'כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך. "אשריך" בעולם הזה, "וטוב לך" לעולם הבא.'

צריך להבין, אמר מרן, מה משמעות הלשון "אם אתה עושה כן". מדוע המשנה אינה מסכמת בפשטות: "העושה כן"? מה בא רבי יהודה הנשיא, עורך המשניות, ללמדנו דווקא בביטוי "אם אתה עושה כן"? ומעבר לכך, המשיך ה'חזון־איש', ניתן להוסיף את שאלתך, שאמנם אפשר להבין, כי טוב לו לאדם כזה בעולם הבא, אבל כיצד ניתן להבין את ה"אשריך" בעולם הזה?

אלא, אמר ה'חזון־איש': מי שלומד תורה יומם ולילה, אשריו וטוב לו, לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה. אבל זאת רק בתנאי אחד: "אם אתה עושה כן."
רק אדם שחי באמת באוהלה של תורה, שממית את עצמו עליה, שמקריב את חייו למענה ומקיים הלכה למעשה את דברי המשנה – פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן – ובמילים אחרות, מי שמוותר בפועל על תענוגי העולם הזה, דווקא הוא יכול להבין מה פירוש "אשריך וטוב לך".

אבל אתה – הישיר החזון־איש מבט אל אותו יהודי – ששואל את השאלה, אתה שאינך חי כך ואינך עושה כן, לעולם לא תוכל להבין איזו שמחה, איזו הנאה פנימית, יש למי שהולך באמת בדרכה של תורה.

2.

כשהגיע יעקב לברך את בנו החמישי, יששכר, נשמעת ברכה חריגה בלשונה ובעומקה:
"יששכר חמור גָּרֶם… וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעֵמה, ויט שכמו לסבול."

במבט ראשון נדמה שהפסוק מדבר בשני קולות. בתחילתו יששכר מתואר כמי שרואה את הארץ, חש את יופייה ומזהה חיים שיכולים להיות שלווים, רגועים ומלאי טוב. אך מיד אחר כך באה תפנית חדה: "ויט שכמו לסבול" – עול, מאמץ, נשיאה כבדה.

ונשאלת השאלה: כיצד הדברים הללו מתיישבים זה עם זה?

3.

לאחר מחשבה, ובהשראת דברי החזון־איש, מתגלה עומק הברכה:

יששכר בוחר בחיים של תורה, חיים שיש בהם מנוחת נפש אמיתית, שקט פנימי וביטחון. הוא רואה את המנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעֵמה, ודווקא משום כך הוא מוכן גם להטות שכמו ולסבול. לא סבל של ייאוש, אלא סבל מודע של מי שיודע היטב על מה הוא מוותר, ובעיקר לשם מה.

יששכר מבין, שחיים של רוח גובים מחיר בעולם החומר. לעיתים הם כרוכים בדוחק, בפשטות, לעיתים גם במבטי זלזול. יהיו מי שישאלו, יפקפקו, יסיקו מסקנות וירימו גבה. והוא? אינו נבהל. אינו מתרגש. ואינו סוטה מדרכו אפילו כמלוא הנימה.

מפני שיש דבר אחד שהוא יודע. דבר שאי אפשר להסביר למי שאינו חי כך, מפני שרק אם אתה עושה כן – אשריך וטוב לך.