בדיון שנערך בוועדת החוץ והביטחון על החוק שנועד להסדיר את מעמדם של בני הישיבות, נחשפה תפיסת עולם מטרידה שמתחפשת לשפה מקצועית וכלכלית. תחת כותרות של “תוחלת תועלת”, “עוצמת סנקציה” ו“הסתברות”, יושב פקיד בכיר במשרד האוצר ומנתח ציבור שלם לא כבני אדם עם ערכים וזהות – אלא כנתינים במעבדה, שצריך לבדוק מה יכאב להם יותר ומה פחות.
סגן הממונה על התקציבים כפיר בטט הסביר לחברי הכנסת שהסנקציות הכלכליות אינן עונש אלא “תמריץ”. אלא שבפועל, כאשר המדינה שוקלת אילו זכויות לשלול, באיזה גיל, ובאיזו עוצמה – מדובר בענישה לכל דבר, גם אם היא עטופה בשפה סטרילית של אקסלים ומודלים כלכליים.
הדברים שנאמרו בוועדה חשפו גישה פטרנליסטית מובהקת. “הפרט צריך להרגיש שאולי תחול עליו הסנקציה”, הסביר נציג האוצר, כאילו מדובר בניסוי התנהגותי. לא בשיח עם אזרחים, אלא בניסיון לייצר תחושת איום עמומה שתגרום לצעיר החרדי “לקבל החלטה נכונה”.
עוד באתר:
בדיון, הודה נציג האוצר שרוב הסנקציות כלל אינן אפקטיביות. אם כמעט אף צעיר חרדי לא לומד באקדמיה בגילאים הרלוונטיים, ואם רכישת דירה ניתנת לדחייה בכמה שנים – מה בעצם נשאר? כאן נחשפה האמת: תחת כסות של הסברים כלכליים, יושב אדם שמנהל דיון בסגנון קומוניסטי סיני – על מה יחנך את הנתינים, איזה עונש ישפיע עליהם, ואיזה לא.
ההשוואה המתבקשת היא לשיטות משטריות שבהן המדינה מחליטה כיצד “לחנך” אוכלוסייה באמצעות שליטה במשאבים. לא הידברות, לא כבוד – אלא ניתוח קר של אילו מנופים יעבדו. זהו שיח קומיסרי, לא שיח אזרחי. כזה שרואה בציבור החרדי בעיה שיש לנהל, ולא שותף שיש לכבד.
