“ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה” – חז״ל עומדים על כך שהכתוב משבח את בני ישראל על דבר אחד יסודי: שלא שינו את שמם. ראובן נשאר ראובן, שמעון נשאר שמעון – ולא אימצו שמות מצריים או לועזיים. המדרש אף מונה את שמות השבטים ומתרגם כיצד היו נקראים בלשונות אחרות, כדי להדגיש את גודל השבח: בתוך גלות קשה וזרה, בני ישראל שמרו על זהותם.
בעל הטורים מוסיף רמז עמוק: ראשי התיבות של “שמות בני ישראל הבאים” הם שביה – ללמדך שאפילו בהיותם בשביה ובשעבוד, לא שינו את שמם. ואחת הסיבות המרכזיות לגאולתם הייתה עמידתם העיקשת בזהותם.
מקורות רבים עוסקים בשאלת שינוי השם לשם של אומות העולם. בדרשות מהר״ם שיק (יו״ד סימן קס״ט) כתב שיש בזה אף איסור דאורייתא, משום “ובחוקותיהם לא תלכו” ו*“ואבדיל אתכם מן העמים”*. גם החתם סופר (דרוש לז׳ טבת תקע״ד) הזהיר בחריפות משינוי שם, לשון ומלבוש, והעמיק בטעם האיסור: לא רק מחשש להתבוללות מעשית, אלא משום שמי שמאמץ דרכי גויים מוציא עצמו מכלל האומה הישראלית, שהיא מעל המזל, ונמסר לשרי האומות ולכוחות הטבע.
עוד באתר:
אדם החי מתוך תודעה טבעית בלבד – נידון לפי חוקי הטבע; ואילו המאמין בהשגחה האלוקית יכול להיות מעל המזל. זהו חידוש נורא בעומקו, שרק פה קדוש כחתם סופר יכול לומרו: שינוי זהות חיצונית עלול לגלם שינוי עמוק בזהות הפנימית.
מאידך, מצאנו שגדולי ישראל בדורות שונים נשאו שמות לועזיים: רבינו וידאל (המגיד משנה), רבי אלכסנדר, רבינו קרשקש, רבינו פטר מבעלי התוספות, ואף בגמרא מצינו שמות כגון וורדימוס וטיטוס.
רבי משה פיינשטיין (אגרות משה או״ח ח״ד סי׳ ס״ו) מיישב: קודם מתן תורה ההיבדלות מן העמים הייתה באמצעות השם; אך לאחר מתן תורה, ההבדלה נעשית על־ידי תורה ומצוות – וממילא אין איסור עצמי בשם לועזי.
רבי יהונתן אייבשיץ (אהבת יהונתן) מוסיף לימוד זכות נוסף: בדורות קדומים היו האומות שקועות בכישופים, והכישוף פועל דווקא על שמו המקורי של האדם. שינוי שם שימש כהגנה רוחנית. כך ביאר מדוע אסתר נקראה “אסתר” ולא “הדסה” – כדי שהמן והמכשפים לא יוכלו לפגוע בה. השם היהודי נשמר בסתר, ואילו כלפי חוץ שימש שם אחר.
מצרים הייתה מקור הכישופים בעולם, ובכל זאת בני ישראל לא שינו את שמם. מדוע? משום שהיו במדרגת אמונה נשגבה, כדרגתו של רבי חנינא בן דוסא, שאמר למכשפה שביקשה להזיק לו: “אין עוד מלבדו”. אם נגזר – יקבל באהבה; ואם לא – אין כוח בעולם שיוכל להזיק לו.
חז״ל מבארים שאין הכישוף כוח עצמאי, אלא אופן שבו מתגלה דין שמים. וצדיק גמור, שדבוק באמונה שלמה, אינו תחת שליטת הכוחות הללו. כך גם נחום איש גמזו, שחי בתודעה מוחלטת של השגחה, לא מתוך ביטחון עצמי אלא מתוך ביטול גמור לה’.
זהו עומק דברי נפש החיים: כאשר אדם קובע בלבו באמת שאין עוד מלבדו, ומתדבק מחשבתו בקב״ה – מתבטלים מעליו כל הכוחות האחרים.
יוסף הצדיק נקרא במצרים “צפנת פענח” – הן כדי להסתתר מן הכישוף, והן כדי להסתתר מאחיו. אך לאחר שנגלה לאחיו ובא יעקב למצרים, חזר שמו להיות יוסף. הבני יששכר מדייק: התורה מדגישה “וימת יוסף” – ללמד שנפטר בשמו האמיתי, בשם הקדושה.
ואכן, על ארונו של יוסף במצרים לא נכתב “צפנת פענח”, אלא “יוסף”. ומיד לאחר מכן נאמר: “ואלה שמות בני ישראל” – וי״ו החיבור מלמדת: כשם שיוסף חזר לשמו, כך בני ישראל כולם שמרו על שמותיהם.
הבני יששכר מבאר גם את סיפור המיילדות. פרעה קרא להן “שפרה” ו“פועה” – אך שמותיהן האמיתיים היו יוכבד ומרים. תחילה שינה להן את השם, כדי להשפיע עליהן רגשית ורוחנית, ורק אחר כך ציווה אותן להמית את הילדים. אך הן סירבו לקבל את הזהות החדשה, “ותיראן המילדות את האלוקים”, ולכן זכו לשכר של בתי כהונה ולוייה – זהות נצחית כנגד זהות זמנית.
יוסף השביע את בני ישראל: “פקוד יפקוד אלוקים אתכם” – להזכיר תמיד שהגלות זמנית. כמו שאנו אומרים: “אף על פי שיתמהמה – אחכה לו”. תזכורת זו שמרה עליהם מייאוש ומהשתקעות.
לכן יום בשורת גלות מצרים – ברית בין הבתרים – הוא עצמו יום טוב: ט״ו בניסן, יום פסח. יום הגלות ויום הגאולה שזורים זה בזה. היהודי מקבל באהבה מה שהגוי בועט בו; מתוך הייסורים – הוא נבנה.
אברהם, יצחק ויעקב ידעו על הגלות ולא מחו, משום שהבינו שזו איננה עונש אלא תהליך זיכוך. הגלות מצמיחה צדיקים, מקרבת את האדם לתכליתו, ומעמידה זהות אמונית עמוקה.
בני ישראל ירדו למצרים ולא נטמעו: לא שינו שם, לא שינו לשון ולא לבוש. הם הפכו את מצרים – כור הברזל – למקום זיכוך. לכן הם ראויים לגאולה ולמתן תורה.
“ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה” – גם בירידה הגדולה, הם נשארו בני ישראל.
ומכוח זה – זכו לעלות, להיגאל, ולקבל את התורה.
