פתיחת המדרש על גלות מצרים עומדת על הפסוק: “חושך שבטו שונא בנו”. כך מבואר בספר מעשי השם לרבנו אליעזר אשכנזי זצ״ל, שחלק מדבריו עוסקים בברית בין הבתרים שבספר בראשית, וחלקם כאן בפרשת שמות. על הפסוק “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו” דורש המדרש: כשם שאב המונע מבנו מוסר ותוכחה – סופו ששונאו, כך גם הנהגת הקב״ה עם בניו. התוכחה והייסורים אינם שנאה, אלא אהבה עמוקה. מי שאוהבו – משחרו מוסר.
המדרש מביא שורה ארוכה של דוגמאות: אבשלום שלא הוכיחו אותו – סופו שהכעיס את אביו ונהרג. דוד שלא ייסר את בנו – שילם מחיר כבד. ישמעאל, שאברהם לא רדהו, יצא לתרבות רעה. עשו, שיצחק לא ייסר אותו, סטה מדרכו. לעומת זאת יעקב אבינו, שהוכיח וייסר את בניו – זכה שמיטתו שלמה. זו אמת חינוכית ורוחנית: מי שחוסך את השבט מתוך רחמים מדומים – שונא את בנו באמת; ומי שמוכיח ומייסר – אוהב אותו. לכן מסיים המדרש: שלוש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל, וכולן ניתנו דווקא על־ידי ייסורים – תורה, ארץ ישראל וחיי העולם הבא.
אנו מודים לבורא עולם על יציאת מצרים, ומרבים להזכיר את האותות והמופתים שנעשו שם. והנה פלא: אברהם אבינו, כאשר שמע על סדום, עמד והפציר שוב ושוב – “אולי יש חמישים צדיקים”, “אולי יש”. אך כאשר שמע מפי הקב״ה “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם” – שתק וקיבל. לא ביקש לבטל את הגזירה, לא התפלל להמתיקה. ולא עוד, אלא שיום ברית בין הבתרים, שבו נגזרה גלות מצרים וכל הגלויות שלאחריה, חל דווקא בט״ו בניסן – הוא היום שנעשה יום הגאולה, יום טוב ראשון של פסח. כך פירש רש״י בפרשת בא: בחמישה עשר בניסן נגזרה גזרת ברית בין הבתרים, ובאותו היום עצמו יצאו בני ישראל ממצרים.
עוד באתר:
כיצד ייתכן שיום שבו נגזרה גלות קשה הוא יום שמחה וגאולה? אלא שהגלות עצמה היא כור הברזל. היא כואבת, אך היא טובה. היא אינה יום חייב, אלא יום זכאי. רוב ימי ההיסטוריה של עם ישראל עברו בגלות ובצרות, ומעטים היו ימי השלווה. מיציאת מצרים ועד ימי שלמה עברו כ־480 שנה, וגם אז לא ארכה השלווה זמן רב: חלוקת המלוכה, גלות עשרת השבטים, גלות בבל, ייסורי בית שני, גזירות יוון, מלחמות החשמונאים, שלטון רומי, הורדוס שהרג את חכמי ישראל, חורבן הבית, וגלות ארוכה רצופה שמדות, מסעי צלב, גירושים, טביחות ושואה. לעומת זאת, אומות העולם ישבו לא אחת “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”.
המשך חכמה כתב שבערך כל מאה שנה חלקים מעם ישראל חווים משבר ונולדים מחדש. אברהם אבינו, כשנאמר עליו “והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו”, כבר ראה את כל הגלויות: מסעות הצלב, גירוש ספרד, השואה – ואף את אסונות הדורות האחרונים. ואף על פי כן לא מחה, משום שהבין שזו דרך הזיכוך.
גדולי עולם צמחו דווקא מתוך קושי. רבי יוחנן העדיף חברותא שמקשה עליו, ולא מי שמסכים עמו, משום שהקושיות מגדלות. רבי אלעזר בן פדת חי בעוני ובייסורים, ונאמר לו מן השמים שכך נגזר עליו, ומתוך כך זכה למדרגות שלא היה זוכה להן בלא הקושי. כנסת ישראל אומרת לפני הקב״ה: “הרבה צדיקים העמדתי לך בגלותי יותר מגאולתי” – כי הגלות מזככת את האדם ומקרבתו לתכליתו האמיתית.
לכן פותח מדרש שמות ב“חושך שבטו שונא בנו”. כבר בבריאה נאמר “והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום” – רמז לגלויות ישראל. הצמיחה באה מן הקושי. התורה נקנית בייסורים. כאשר גוי מבקש להתגייר, אומרים לו: דע לך – ישראל דוויים וסחופים בגלות, והגוי יושב בשלווה. היהודי נולד להיזדכך דרך הקושי.
כך גם לעתיד לבוא, כאשר האומות ישאלו מדוע לא ניתנה להם התורה, יאמר להם הקב״ה לנסות מצוות סוכה. כשהחמה יוצאת מנרתיקה – הם בועטים. יהודי יוצא בהכנעה. זה ההבדל: היהודי מקבל באהבה, והגוי בועט.
אמנם הדורות יורדים, והמוחין מתקטנים, אך נקודת הלב מתרחבת ומזדככת יותר ויותר. ככל שהבחירה קשה יותר ופחות “מתגמלת” – היא עמוקה ואמיתית יותר. כך כתב הפרי צדיק: ההתקטנות במוח מביאה להתרחבות הלב. אין בקדושה ירידה אלא עלייה.
במצרים הגיעו למ״ט שערי טומאה, ובכל זאת יצאו משם והיו ראויים לקבל תורה. בדורנו שוטפת מינות וכפירה את העולם, ואף על פי כן נקודת הלב חיה. גם בתוך הגלות, לא נולדה שנאה פנימית אלא מסירות נפש: שפרה ופועה מחיות את הילדים, עם ישראל ממשיך להביא חיים לעולם למרות גזירות, עמרם מחזיר את יוכבד, ובתיה בת פרעה מבטלת את האליל של מצרים ומצילה את משה.
אפילו דתן ואבירם, רשעים ומלשינים, יצאו ממצרים – משום שהיו שוטרים שהעדיפו לקבל מכות ולא להכות את אחיהם. משה רבנו עוזר גם למי שאינו ראוי, ואינו מתחרט על כך, משום שמהותו נתינה והצלה.
כך מתברר יסוד גדול: בתוך הגלות, הייסורים והלחץ – עם ישראל אינו נשבר, אלא מתעצם. מתוך החושך נולדת זהות עמוקה יותר, אמונה נקייה יותר, ולב גדול יותר. ולכן יום ברית בין הבתרים הוא גם יום הגאולה. הירידה והעלייה – אחת הן. מתוך מצרים, מתוך החושך – נבנה עם הראוי לקבל תורה.
