פסק הדין הדרמטי בנווגע למינוי נציב שירות המדינה חשף תהום עמוקה בין שופטי העליון. בדעת רוב, הכשיר בית המשפט את עמדת הממשלה, תוך שהשופט דוד מינץ מותח ביקורת חריפה על עצם ההתערבות השיפוטית. בחוות דעתו קבע מינץ כי "על בג"ץ לנהוג בריסון", והדגיש כי העתירה ניסתה לכפות את "הדין הרצוי" ולא את הדין המצוי. לדבריו, העותרים לא הצליחו "להצביע ולוּ בדוחק על עילה משפטית" שתצדיק את ביטול החלטת הממשלה.
מינץ לא הסתפק בכך והבהיר כי זעקות על חשיבות התפקיד אינן תחליף לטיעון משפטי מבוסס. "לא די לזעוק את חשיבות ועצמאות תפקידו… גם לא די בהסברים מדוע ראוי ועדיף שייערך הליך מינויו בצורה זו או אחרת", כתב. הוא הדגיש כי עיקרון הפרדת הרשויות מחייב ריסון, וכי "אל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעתו" בזה של הממשלה, כל עוד לא הופר כלל משפטי מובהק.
בזירה נוספת של פסק הדין, השופט נעם סולברג הפנה אצבע מאשימה ישירה לעבר היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה. סולברג קבע כי הייעוץ המשפטי הציג גבולות דין צרים מדי לממשלה, וטען כי "גבולות הדין רחבים במידה ניכרת מאלה שהוצגו". לאור הפער בין עמדת היועמ"שית לפסיקת בית המשפט, קרא סולברג לחשבון נפש במערכת הייעוץ: "סבורני כי תוצאת המשוב בענייננו – ברורה, חד-משמעית. נדרשת אפוא אותה הפקת לקחים".
עוד באתר:
מנגד, בדעת מיעוט נסערת, הזהיר ממלא מקום הנשיא, השופט יצחק עמית, מפני ההשלכות ההרסניות של הפסיקה. עמית טען כי מתן אפשרות לראש הממשלה לבחור ישירות את הנציב יוביל בהכרח למינוי פוליטי של מי שאמור להיות שומר סף. "כאשר ראש הממשלה, שהוא אדם פוליטי, בוחר בעצמו את נציב שירות המדינה… התוצאה היא אחת: מינוי פוליטי", כתב עמית, והוסיף כי "מי שישלמו את המחיר על כך, הם כולנו".
עמית השיב לחבריו להרכב בטונים צורמים, כשהוא מאשים אותם בהתעלמות מהמציאות המשתנה ומנורמות שלטוניות מתדרדרות. בשימוש במטאפורה חריפה, הוא תיאר את המצב כסכנה קיומית למערכת הציבורית: "עצימת עיניים מפני שינויי המציאות חוטאת לשורש תפקידו של בית המשפט – אשר עליו המשימה לשמור ולהישמר מפני שרטון או קרחון שעלולים להוריד את הספינה למצולות".
פסק הדין מסמן נקודת מפנה ביחסי הכוחות בין הרשויות. בעוד שמינץ וסולברג דורשים חזרה לפורמליזם משפטי וריסון בהתערבות בהחלטות ממשלה, עמית רואה בכך הפקרת השמירה על הדמוקרטיה המהותית. השורה התחתונה מהדהדת את אזהרתו של עמית לדורות הבאים: "את המחיר על עצימת עיניים זאת – נשלם גם נשלם".
