זווית מפתיעה: "מי שבאמת צריך טיפול – הם המחרימים"

בתוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי', התארחה חני גולדשמיט־פנגר, שסיפרה כיצד פנייה נואשת של אם לילדה מוחרמת הובילה אותה להקים את המיזם “אחים בנפש” – ולהפוך את נושא החרמות והשייכות החברתית לשיח שלא יורד מסדר היום.

ברזל פתחה בקטע מצמרר מתוך “ילד כאפות” של יהודה אטלס, המתאר ילד מוכשר וחכם שהופך לשק חבטות חברתי: לגלוג, מכות, השפלות, וניסיון כושל של האם לשנות את המציאות – כשמיד אחרי שהיא יוצאת, הכול חוזר לקדמותו. מבחינת ברזל, זה לא “סיפור”, אלא מפתח להבנת הדינמיקה: ילד יכול להחזיק כאב עצום לאורך שנים, גם אם מבחוץ הוא נראה “שורד”.

גולדשמיט־פנגר סיפרה כי בעבר הייתה “מקובלת בכיתה”, ולכן לא הכירה מקרוב את עומק התופעה – עד לאותה שיחה שבה אם תיארה בית שלם שנכנס לסחרור: בת שמסתגרת בחדר, משברים, ואיומים “מזעזעים”, כלשונה. משם היא החליטה לקחת את זה קדימה: לא רק לעצור חרם נקודתי, אלא לייצר ארגז כלים להורים, לצוותי הוראה ולילדים – גם לנפגעים וגם לפוגעים.

עוד באתר:

צפו בקטע המלא

אבי סולי כבר ניצח, השיר נרכש בשידור חי

המלחינים

מה חשבו השופטים

משה ואהרן • מנחם רייס הביא לחן שבתי מעניין

המלחינים

הריקוד החריג בחתונה

"אני משפטן, אל תחרטט אותי": המתיחה שהסתבכה

מנחם טוקר

אכיפה נרחבת

מכה לפשע הסביבתי: 7 משאיות ו-3 כלים הוחרמו

שמעון כץ

אחת הנקודות המרכזיות בשיחה הייתה השאלה איך הורים יכולים לזהות שילד עובר חרם, כשלא תמיד הוא משתף. ברזל הציעה הסבר חד: לעיתים הילד לא מספר דווקא “מטוב לב” – מתוך רצון לא להכביד על ההורים, לא לאכזב, לא “להיות הבעיה בבית”. היא הוסיפה שבמקרים אחרים ילד למד מניסיון ששיתוף לא מתקבל טוב, או שהוא רגיל לדבר רק על הצלחות – ולכן מסתיר את המקומות הכואבים.

ברזל הציגה כלי מעשי שמתאים ליום־יום: הורה שחוזר הביתה ומספר בקול רם איפה היה, מה הגוף שלו מרגיש (עייף/רעב/צמא), ומה הרגש שלו עבר (לחץ/קושי/שמחה/חשש). הרעיון: כשהבית מתרגל שיח רגשי אמיתי – לא רק שיתוף הצלחות – הילד לומד שזה מקום בטוח גם לכישלונות, פחדים וכאב חברתי.

גולדשמיט־פנגר הוסיפה תובנה אישית חזקה: היא גילתה על עצמה שהיא משתפת את בעלה בעיקר בהצלחות, אבל הקרבה האמיתית ביניהם נוצרת דווקא ברגעי התפרקות ובכי. משם היא הבינה עד כמה זה נכון גם בהורות: אם ילד לא רואה בבית מקום לרגש “פחות נוצץ”, יהיה לו קשה פי כמה לבוא ולספר על חרם.

ברזל סיפרה ששאלה את בתה (בת 14) מה יכול לעזור בכיתה, וקיבלה תשובה חדה: אחד הדברים “הכי גרועים” הוא שמורה תאמר לילדים “תתייחסו אליה יפה” בצורה שמסמנת את הילדה כמסכנה שצריך “לעשות לה טובה”. זה עלול להוריד עוד יותר את הערך שלה בעיני הכיתה, ולהעמיק את הפגיעה.

במקום זה, לדבריה, מורה יכולה להעלות מודעות באופן חכם, להשתמש בשיח רגשי אמיתי, ולעיתים אפילו לספר לילדים בכנות על חוויות אישיות מהילדות – לא כדי “לדרוש רחמים”, אלא כדי ללמד אנושיות ולהציב מראה.

ברזל הדגישה שלא מספיק לטפל רק בנפגעים: “מי שבאמת צריך טיפול – הם המחרימים”. לדבריה, מאחורי מנהיגות פוגענית מסתתרת לעיתים חוסר יציבות פנימי, פחד, או צורך בכוח שמגיע ממקום כואב. הכלי שהיא הציעה להורים ולאנשי חינוך: להדליק פרוז’קטור על המקומות הפחות נוצצים אצל הילד הפוגע, ולעזור לו לתעל את הכריזמה והכוח ל“הנהגה אמיתית” במקום לשליטה והקטנה של אחרים.

שתיהן חזרו שוב ושוב על נקודה אחת: חרם הוא לא אירוע חולף. ילד שנדחה, הושפל או הוחזק “שקוף” עלול לסחוב את זה לזוגיות, לביטחון העצמי, ליכולת לסמוך על אנשים – גם שנים אחר כך.

ברזל אף הזכירה שיחה שקיבלה מאדם מבוגר מאוד שסיפר שאינו ישן בלילות כי הוא מחפש ילד שפגע בו בילדותו – ניסיון מאוחר לעשות תשובה על כאב שנשאר פתוח. בסיום, ברזל קראה למאזינים להפוך את הנושא לשיח ביתי פשוט ולא מאיים: לשאול, להקשיב, לא למהר “לפתור”, ולבנות בבית שפה רגשית שמאפשרת לילד לספר – לפני שהכאב הופך לשתיקה.

האזינו לריאיון המלא מתוך 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':