ההבדל בין רוחניות וגשמיות מבטא בדבר אחד: לגשמיות יש סוף לרוחניות אין סוף.
במילים אחרות: הגשמיות היא הגבלה הדיוק והירידה למספרים לפרטים, והרוחניות היא אין סוף שבלתי ניתן למדוד ולכמת במספרים, אורך, או רוחב.
דווקא במקום המשכן יש פרדוקס: מצד אחד את הדקויות של הגשמיות והעולם הזה ומצד שני "מקום אהרון אינו מן המידה" שבית קודש הקודשים לא תופס שום מקום. כיצד ייתכן הדבר?
עוד באתר:
אלא שכל זאת בשביל ללמד אותנו שגם במקום הכי מוגבל והכי גשמי אפשר להכניס רוחניות אינסופית:
ציווי בניית המשכן יורד לרזלוציות ולפרטים הכי קטנים שיש, בדיוק כמו בגשמיות בשביל ללמד אותנו שאנו מצווים לקדש את החימר גם בפרטים הכי קטנים שיש בעולם הזה.
המשכן נבנה בצורת האדם ההיכל הוא כנגד הראש והמזבח שבו מתעכלים איברי הקורבנות כנגד הבטן בו מתעכל מזון האדם.
צריך שבתוך האדם יהיה מקום מיוחד כמו קודש הקודשים חירות פנימית שאיננה תופסת מקום והיא איננה תלויה בשום מקום או בשום דבר האדם.
על הקדוש ברוך הוא נאמר הוא מקומה של עולם ואין העולם מקומו, וצריך אדם לדמות לבוראו בשביל ללמד אותנו שהמקום שלנו הוא פנימי בבחינת ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.
מחדש רבי יוסף לייטנר בספרו מי השילוח לפרשת תרומה: בעשרת הדברות עלינו מדרגה כי קבלנו את עיקר המצוות, בפרשת משפטים עלינו עוד מדרגה כיצד להביא כבוד שמים בדיני בן אדם לחברו.
ובפרשת התרומה אנחנו עולים לדרגה נוספת ונעלית יותר כיצד לגרום להשראת השכינה בתוך המעשים הכי חומריים ולצקת רוחניות אין סופית בכלים הכי גשמיים שיש להם סוף.
פרשת בניית המשכן, היא לא ציווי על בניית מקום אלא ללמד אותנו על השראת השכינה במקומות הכי חומרים שיש ואפילו במקום העבודה שלנו ליצור מקום שיהיה מקומו של עולם ולא העולם הזה מקומנו.
בניית המשכן היא לא רק בזמן שבית המקדש קיים אלא בכל רגע שאנחנו פוגשים חומר ורוח.
שבת שלום ומבורך!
