נשיאות לב: הסוד שבין יצירה יהודית לחירות פנימית

ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו    שמות ל"ה .

הרמב"ן מעיר הערה עמוקה: בדרך כלל כאשר התורה מדברת על נתינה היא משתמשת בלשון נדיבות –  "נדבה רוחו" אבל כאן נאמר גם "נשאו לבו" והרי האנשים הללו לא למדו מעולם את מלאכות המשכן. לא היה להם בית ספר לאמנות, לא הכשרה מקצועית ולא אומן שהדריך אותם. ובכל זאת, כאשר הגיע רגע האמת – הם ידעו ליצור את כל מלאכת הקודש.

והרמב"ן אומר דבר פלא: הכוח לכך בא ממה ש"נשאו לבו"  – הלב התרומם.

כל יהודי נושא בתוכו נשמה – לכן כאשר אדם מתעורר באמת לעבודת ה' – מתגלים בו כוחות שהוא לא ידע  ולא הכיר עליהם כלל.
כאשר אדם פועל מצד השכל בלבד – הוא מוגבל למה שלמד ולמה שהוא יודע, למה שהוא ידע וחווה בעבר שלו.
אבל כאשר אדם פועל מצד הנשמה – נפתחים בו כוחות אינסופיים.

לאדם יש יכולת  להתרומם מעל ומעבר ל…היסטוריה, לעבר של האדם

האדם בדרך כלל חי מתוך העבר שלו. ההרגלים, החוויות, ההצלחות והכישלונות – כולם יוצרים מעין מסגרת מחשבתית. המוח נוטה לחזור למה שכבר מוכר.

הוא פוגש אדם חדש יש לו מערכת חשיבה ודיבור שהוא רגיל כך לפנות לבני אדם

יש לו משבר יש לו מערכת חשיבה והרגלים איך להגיב, לדוגמא להיות בלחץ או לעורר רגשות אשמה ולהתקרבן

או לבטא אורך רוח וסבלנות.

לכן רוב המחשבות של האדם הן בעצם המשך של מה שכבר היה

האדם חושב לפי התבניות שכבר נוצרה בו בעבר.

יצירתיות מתחילה ברגע שבו האדם מצליח לחרוג מהתבנית הישנה.

הוא אינו רק ממשיך את העבר, אלא מסוגל לראות אפשרות חדשה שלא הייתה קיימת קודם. לכן יצירתיות איננה רק כישרון טכני,  היא קודם כול חירות פנימית – היכולת של האדם לא להיות כבול למה שהיה.

זו היכולת  של האדם להשתחרר מהזדהות מלאה עם ההרגלים והפחדים שלו…

אדם שאומר לעצמו: "כך אני, כך תמיד הייתי", למעשה סוגר את עצמו בתוך העבר. לעומת זאת אדם שמסוגל לשאול: "מה עוד אפשרי?" פותח פתח ליצירה חדשה…

הקב"ה מחדש בכל רגע את העולם, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. וגם האדם יכול ללכת בדרכי הקב"ה, להיות 'מחדש בעצמו' יום יום. כל יום יהיו בעיניך כחדשים, הערכים התומ"צ.

חידוש האדם הוא ממד של הליכה בדרכי הקב"ה שהוא גם מחדש את הבריאה.

האדם איננו רק תוצאה של מה שהיה, יש בו נקודה פנימית שיכולה להתחיל מחדש.

במובן זה, יצירתיות היא מעין "נשיאות לב" – התרוממות מעל המסלול הרגיל של המחשבה.

כאשר הלב מתרומם, האדם מגלה שהוא איננו חייב להיות אסיר של העבר שלו.

הוא יכול לפתוח אפשרות חדשה.

העבר מספר לאדם מי הוא היה.
אבל היצירתיות מגלה לאדם מי הוא יכול להיות, וזה כח הבחירה של האדם להיות שונה מהעבר שלו

זתחתית הטופס

זה פירוש "נשאו לבו", הלב מתרומם מעל ההרגלים ומעל החישובים הרגילים, והאדם מתחבר לשפע האפשרי

ואז קורה דבר מופלא – האדם מגלה שבתוכו יש יכולות שהוא לא ידע על קיומם הוא מגלה כוחות שהוא לא הכיר (יחידה שנפש) הוא מגלה את כח המסי"נ. אז הנשמה מתגלה במלוא העוצמה, כאשר יהודי מחליט שהוא באמונה ובמחוייבות רוצה לעשות את רצון ה', הקב"ה נותן לו כוחות שלא היו לו קודם

לכן בוני המשכן לא היו צריכים ללמוד את המלאכות.

הם עשו את שלהם, הם רוממו את הלב שלהם, והם גילו כוחות עצומים הכישרון לא נוצר באותו רגע, אלא התגלה. כאשר אדם מרגיש שהוא חלק ממשימה גדולה  מייעוד גדול, – משהו עמוק משתנה בתוכו.

שלושה דברים מתעוררים בתוך נפשו גם תחושות משמעות, גם זהות, ולכן גם התמסרות, כלומר:

משמעות – האדם מרגיש שהמעשה שלו שייך לדבר גדול ממנו.
זהות – הוא כבר לא עושה פעולה חיצונית, אלא מבטא את עצמו.
התמסרות – כל כוחות הנפש מתרכזים במטרה אחת.

כאשר שלושת הדברים הללו נפגשים – האדם מגיע למצב שבו מתגלים בו כוחות יצירתיים יוצאי דופן

כאשר אדם פועל מתוך שליחות עמוקה, הוא מגיע למצב שבו היכולת מתעצמת הרבה מעבר לרגיל.

= "נשאו לבו" היא התרוממות.  הנדבה נותנת את החומר. נשיאות הלב יוצרת את היצירה.

ולכן התורה מדגישה את אנשי המלאכה דווקא בלשון "נשאו לבו" – כי הם לא רק נתנו, הם התרוממו.

האדם נושא בתוכו כוחות עצומים, אבל הכוחות הללו מתגלים רק כאשר האדם חי מתוך שליחות.

כאשר אדם שואל: "האם אני מסוגל "…? התשובה היא – מצד הכוחות הרגילים אולי לא.
אבל מצד הכוחות הנסתרים – כן. הנשמה קשורה למקור האינסופי

ולכן כאשר יהודי נושא את לבו לעבודת ה', מתגלה בו מה שהתורה אומרת כאן: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" – הלב התרומם, ומתוך אותה התרוממות נבנה המשכן.

כאשר האדם מרגיש שליחות, כאשר הוא נמשך למשהו שהוא קדוש ומשמעותי בעיניו – אז מתגלים בו כוחות שלא הופיעו קודם. לכן התורה משתמשת בלשון מיוחדת:

לא נאמר רק "נדבה רוחו" אלא גם "נשאו לבו"
"נדיבות" מתארת רצון לתת, אבל "נשיאות הלב" מתארת התרוממות פנימית – מצב שבו האדם מרגיש שהלב שלו מתרומם מעל עצמו ומבקש לפעול.

מכאן אפשר להבין דבר עמוק מאוד על הבדלים בין בני אדם. מה גורם לכך שאחד מגיע לגדלות בחכמה, ביצירה, בהמצאה או במלאכה – ואחר נשאר במדרגה רגילה? לעיתים זה לא רק עניין של יכולת שכלית. פעמים רבות ההבדל האמיתי הוא מידת נשיאות הלב.

כאשר האדם מרגיש קריאה פנימית עמוקה – כוחותיו מתעוררים, מחשבתו מתחדדת, ויצירתיותו מתגלה.

לכן אצל בוני המשכן נאמר:  "כל חכם לב" החכמה איננה רק תכונה שכלית, היא קשורה אל הלב. כאשר הלב מתעורר – גם החכמה מתעוררת.

הרבה מן הכישרונות בעולם אינם רק תוצאה של לימוד, אלא תוצאה של לב שמתעורר לשליחות.

כאשר אדם מרגיש שהוא שותף לדבר גדול ממנו – לעבודת ה', לבניין קדושה, ליצירה שיש בה משמעות – אז מתגלים בו כוחות שלא היו גלויים קודם.  לכן בניין המשכן התחיל לא מהידע המקצועי, אלא מהלב. התורה כאילו מלמדת אותנו סדר הפוך ממה שאנו רגילים לחשוב

קודם כל – לב מתרומם.
אחר כך – חכמה מתגלה.
ומתוך כך – מלאכה נבנית.

"נשיאות לב" =   אין זו רק התלהבות רגעית או רגש חולף, אלא מצב פנימי שבו האדם לומד להתרומם, הלב איננו רק מקום הרגש, אלא יש בו כביכול כנפיים – כוחות מרוממים המסוגלים לשאת את האדם לגבהים גדולים מאוד. בלבו של האדם טמונים כוחות של הבנה, יצירה, אומנות, המצאה וחכמה.

כל היכולות הללו קיימות במעמקי נפשו של האדם, אלא שלרוב אין האדם יודע כיצד להתחבר אליהן.

האדם, בשטף מרוצת חייו לא תמיד  שם לב למה שמתחולל בקרבו. הוא חי בחוץ, בעולם המעשה וההרגל, ואינו מודע לעושר הפנימי הטמון בתוכו. אך כאשר אדם נעצר לרגע, מתבונן, ומתחיל לחיות את לבו, את החזון את המרגש את המעורר השראה, אז מתגלה דבר מופלא: הוא לומד להכיר הרבה כוחות שהוא לא היה מודע אליהם בעבר.

זהו סודם של אותם חכמי לב שבאו לבנות את המשכן… לא נאמר שהם היו בעלי מקצועות שלמדו שנים רבות, אלא "כל אשר נשאו לבו" הם הגיעו למצב של הכרה פנימית – הם התחברו לליבם, ומתוך כך גילו בתוכם כוחות יצירה וחכמה שלא ידעו עליהם קודם לכן… ברגע שהלב התרומם, התגלתה החכמה…

האדם מסתובב בעולם כשהוא נושא הרבה  כוחות של חכמה הבנה, יצירה, והמצאה. אלא שכדי להגיע אליהם צריך האדם להעז להתרומם על כנפי אותה נשיאות לב.

וזו בדיוק משמעות הפסוק:
"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" – כאשר הלב מתרומם, האדם מגלה שהוא גדול הרבה יותר ממה שסבר על עצמו. מתוך אותה התרוממות פנימית מתגלים הכוחות, ומתוך אותם כוחות נבנים הדברים הגדולים ביותר – עד כדי בניין המשכן עצמו.

זה עומק הרעיון של "נשיאות הלב" כאשר הלב מתרומם ומכיר את גודל הכוחות שהבורא הטמין באדם, מתגלה שהאדם גדול הרבה יותר ממה שחשב. בתוך לבו מצוי עולם שלם של חכמה, יצירה ודעת – עולם שממתין לאדם שיגלה אותו.

ולכן לא נכון שיגביל האדם את עצמו, צריך אומץ כדי שהאדם לא יגביל את עצמו, אם שואל האדם – האם אני יכול להיות אדם גדול איכותי ת"ח יצירתי נחמד נעים וכו, אם הוא שואל את השאלות הוא בבעיה, כי השאלה היא כבר מחשבה של הרס וחדלון, כי היא קובעת מראש גבול לאדם ומחלישה את כוח שאיפתו. במקום זאת צריך האדם לשאוף – לשאוף בכל כוחו. לשאוף עד שתהפוך השאיפה למציאות חיה, עד שתהיה חלק מעצם חייו, עד שתהיה כעין רעב פנימי שאי אפשר בלעדיו. המטרה היא לא לשאול האם אפשר אלא איך אפשר.

זה אפשרי השאלה היא איך – הדרך לא האם אלא איך.

כאשר השאיפה נעשית לחיים עצמם, כאשר האדם חי אותה– אז מתגלים בו כוחות שלא שיער על קיומם. אז מתברר כי בתוך כל אדם טמון פוטנציאל גדול לאין שיעור ממה שנדמה לו.

כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה הלכה ב) כי רשות לכל אדם נתונה להיות צדיק כמשה רבינו אם ירצה.

היסוד הוא הרצון  המחויבות והשאיפה. כאשר האדם נושא את לבו, כאשר שאיפתו נעשית עצם לשד חייו – אז הוא מגלה שהכוחות לכך מצויים בטבעו.

לא שהדרך קלה או קצרה, אך האפשרות קיימת בתוך האדם עצמו.

ואז מתגלה דבר מופלא: כשם שהנמר והאריה פועלים מתוך טבעם הפנימי בדיוק מוחלט, כך גם האדם – כאשר הוא מגלה את עומק נפשו ואת שאיפת חייו – מתחיל לפעול מתוך כוחות עמוקים הטמונים בו.

ואז האדם איננו רק חולם על גדלות – אלא מתחיל לחיות אותה.

שאיפה היא  לא רצון חולף ולא מחשבה חולפת, אלא שאיפה שחיה בתוך האדם ופועמת בכל נימי נפשו. כאשר האדם נושא את לבו, כאשר הלב מתרומם והוא מעז להאמין בכוחות שהקב"ה הטמין בו – אז הוא מגלה כי הדבר מצוי בטבעו. בדיוק כפי שהנמר והאריה פועלים מתוך טבעם, בדיוק כפי שהנשים ידעו לטוות את יריעות המשכן, בדיוק כפי שבצלאל ואהליאב וכל חכמי הלב ידעו ליצור את מלאכת הקודש – כך גם באדם טמונים כוחות עצומים הממתינים להתעוררות הלב…זה לעניין בצאל בן אהליאב, ומצד שני התורה מספרת לנו על הנשיאים.

עוד מצינו בפרשת המשכן שנאמר: "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן" (שמות ל"ה, כ"ז). חז"ל עמדו על כך שהמילה "והנשאם" כתובה חסרה – ללא האות י'. רש"י מביא בשם חז"ל את הטעם לכך: הנשיאים לא התנדבו בתחילה למלאכת המשכן. הם אמרו בלבם: הציבור יתנדב תחילה, ומה שיחסר – אנו נשלים. אך כאשר הציבור הביא הכול עד שנאמר "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר", התברר שלא נשאר כמעט מה להביא, והנשיאים הביאו רק את אבני השהם והאבנים לאפוד ולחושן.

על כן חסרה אות משמם – "והנשאם" – כרמז לכך שנתעצלו מעט בתחילה.

יש כאן לימוד גדול: הכוחות הגדולים שבאדם מתגלים כאשר האדם קם ראשון, כאשר הוא נושא את לבו ופועל. כאשר אדם ממתין מן הצד ואומר "נראה מה יעשו האחרים ואחר כך אצטרף" – משהו מן השלמות נחסר.

לכן בחנוכת המזבח כבר למדו הנשיאים את הלקח, ושם הם התנדבו תחילה. הם הבינו שהמעלה הגדולה היא כאשר האדם אינו מחכה לאחרים אלא נושא את לבו ופועל מיד.

וזהו עומק הפסוק: "כל איש אשר נשאו לבו" כאשר האדם נושא את לבו, כאשר השאיפה נעשית חייו, כאשר הוא קם ופועל מתוך אותה שאיפה – אז מתגלים בו הכוחות הטמונים בו מאז ומעולם. ואז מתברר כי מה שנראה רחוק ובלתי אפשרי – מצוי בעצם טבעו של האדם, אם רק יישא את לבו ויפעל.

עדיין יש מקום להתבונן. "נשיאים" איננו שמם הפרטי של אנשים מסוימים, אלא תוארם – תפקידם ומעמדם בתוך האומה. אם כן, מה משמעות יש להחסרת אות מן התואר? כאשר חסרה אות משמו הפרטי של אדם ניתן להבין שהדבר רומז לפגם מסוים באישיותו. אך כאן לא נחסרה אות משמו של אדם מסוים, אלא משם תפקידם של הנשיאים. מה משמעות הדבר?

נראה כי התורה באה ללמד יסוד עמוק. כשם שהחסרת אות משמו של אדם מרמזת על גריעותא באישיותו, כך החסרת אות מתוארו של אדם מרמזת על גריעותא במילוי תפקידו.  כלומר, לא האישיות הפרטית של הנשיאים נפגמה, אלא אופן מילוי שליחותם כנשיאים.

שהרי מצד החשבון הפשוט טענתם נראית סבירה: הציבור יתנדב תחילה, ומה שיחסר – נשלים אנו. זהו אפילו חשבון נאה ומסודר. אולם התורה מלמדת כי לנשיאים – למנהיגי ישראל – אין די בחשבון נכון. תפקידם מחייב זריזות מיוחדת.

מנהיג איננו רק אדם בעל שיקול דעת, אלא אדם היודע לקום ראשון ולעורר את הציבור במעשיו.

לכן, דווקא משום שהם נשיאים, אין הם רשאים להמתין. מנהיגות מחייבת קדימה, יוזמה וזריזות. כאשר נשיאים אינם ממהרים להתנדב אלא ממתינים לראות מה יעשה הציבור – אפילו אם הדבר נובע מחשבון הגיוני – יש בכך פגם בתפקידם.

על כן החסירה התורה אות משמם דווקא בתוארם: "והנשאם" בכך מכריזה התורה לדורות כי החסרון לא היה באנשים עצמם, אלא במילוי תפקידם כנשיאים. עצלות זו איננה עצלות במובן הרגיל של המילה, אלא עצלות ביחס למדרגתם ולשליחותם.

יש מעשים שאצל אדם רגיל אינם נחשבים פגם כלל. אך כאשר מדובר במנהיג – באדם שנושא אחריות על הכלל – אותו מעשה עצמו נעשה חסרון. משום כך נקבע והונצח הדבר בתורה בהחסרת אות מתוארם, ללמד כי תפקיד הנשיא מחייב זריזות יתרה.

מנהיג אינו רשאי להסתפק בחשבון נכון. הוא חייב להיות הראשון הפועל, הראשון המתנדב, הראשון הנושא את הלב. ורק כאשר הוא נוהג כך – הוא ממלא באמת את תוארו כנשיא.

 

כותב רש"י -מה ראו הנשיאים שבחנוכת המזבח התנדבו תחילה, ואילו במלאכת המשכן הביאו בסוף. לכאורה היה מקום לשאול שאלה פשוטה יותר – מדוע איחרו בנדבתם במשכן. אך רש"י איננו שואל על האיחור מצד עצמו, אלא משווה זאת דווקא לנדבת המזבח.

ומדוע?

מפני שההשוואה הזאת מגלה דבר עמוק: הנשיאים עצמם הם שקבעו את מידת הזריזות הראויה לנשיאים. שהרי כאשר הגיעו לחנוכת המזבח, הם עצמם הזדרזו והתנדבו תחילה. בכך הם גילו מהי דרכה של נשיאות – שהמנהיג צריך להיות הראשון, המוביל, הפותח.

ומשום כך דווקא על נדבת המשכן נתבעו. לא מפני שהאיחור כשלעצמו היה חטא גדול, אלא מפני שאינו תואם את מדרגתם ואת תפקידם.   מנהיגות מחייבת זריזות מיוחדת, יוזמה והקדמה למעשה.  כאשר הנשיאים אמרו: הציבור יתנדב תחילה, ומה שיחסר אנו נשלים – היה בכך חשבון הגיוני. אך מנהיג אינו פועל רק לפי חשבון הגיוני, עליו להקדים ולפעול.

כאן מתגלה יסוד עמוק בהבנת מידת העצלות. פעמים רבות אנו חושבים שעצלות היא רק השתהות גלויה – אדם שאינו עושה דבר, מתעכב ללא סיבה, דוחה את מעשיו מתוך רפיון. אך התורה מלמדת שעצלות יכולה להיות עדינה הרבה יותר. היא יכולה להופיע גם כאשר יש לאדם חשבון נכון והסבר הגיוני למעשהו.

שלמה המלך כבר תיאר את העצלות בספר משלי באופן דק ועמוק: העצל איננו תמיד אדם חסר שכל או נטול מחשבה, לעיתים הוא דווקא מלא הסברים ושיקולים. אך בתוך כל ההסברים הללו מסתתרת השתמטות מן הזריזות הנדרשת.

אומר שלמה המלך "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם"….לכאורה הרי הנמלה איננה חכמה גדולה. חז"ל אף אומרים שחיי הנמלה קצרים מאוד, והיא אוגרת מזון לזמן שאולי כלל לא תגיע אליו. אם כן מהי החכמה הגדולה שנלמדת ממנה…??

אלא שהנקודה איננה בשכל של הנמלה אלא בדרך הפעולה שלה.

העצלן איננו עצלן מפני שאין לו כוח פיזי, אלא מפני שהוא שקוע במחשבות. כך מתאר שלמה:
"אמר עצל (למה הוא לא יוצא ברחובות העיר, למה הוא לא יוצא מהבית),  ארי בדרך ארי בין הרחובות"…

כלומר, האדם יושב בבית וממציא חששות. אולי יהיה אריה, אולי תהיה סכנה, אולי זה לא הזמן המתאים. המחשבה מתרבה עד שהמעשה מתבטל…ריבוי מחשבות הן על חשבון המעשים של האדם.

העצלות נולדת אפוא מעודף מחשבה שמחלישה את המעשה.

לעומת זאת הנמלה איננה מתפלפלת. אין לה קצין ושוטר שיכריח אותה, אין מי שיאמר לה מה לעשות – ובכל זאת היא פועלת. היא קמה, אוספת, הולכת ושבה, בלי דיונים ובלי דחיות. היא פועלת מתוך טבע של עשייה.

לכן שלמה אומר "ראה דרכיה וחכם"…  לא מפני שהנמלה בעלת שכל גדול, אלא מפני שהחכמה של האדם היא לדעת מתי להפסיק לחשוב ולהתחיל לפעול.

יש רגעים שבהם המחשבה חשובה מאוד – לתכנן, לשקול, להבין… אבל יש רגעים שבהם המחשבה עצמה נעשית מכשול…  האדם ממשיך לחשוב, לדחות, להסתפק – ובינתיים הזמן עובר והמעשה לא נעשה.

הנמלה מלמדת חכמה פשוטה: לעשות את המוטל עכשיו. לא להמתין לשלמות. לא להיבהל מהמחר. לעשות את הצעד הקטן של היום, החכמה האמיתית היא לדעת שהמעשה צריך לפעמים להקדים את החשבון המורכב
מי שמבין זאת נעשה חכם, ומי שאינו מבין – נשאר לכוד במחשבות  כמו אותו עצלן שאומר "אריה בדרך".

החידוש של שלמה המלך, היא שפעמים, העצלות איננה נובעת מחוסר יכולת לפעול, אלא דווקא מריבוי מחשבות. האדם חושב יותר מדי, שוקל יותר מדי, חושש יותר מדי, וכך הוא מגיע בסופו של דבר לחוסר מעשה. לכן אומר שלמה: "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם."

הנמלה לכאורה איננה חכמה גדולה. הרי חייה קצרים מאוד, ואף על פי כן היא אוספת ואוגרת כמויות עצומות של מזון לזמן שאולי כלל לא תגיע אליו. אילו הייתה הנמלה חושבת חשבון קר ומדויק, הייתה אומרת לעצמה: מה לי לאגור כל כך הרבה, ואולי אפילו בניי לא יצטרכו את כל מה שאני אוספת. אך בפועל הנמלה איננה עושה חשבונות כאלה כלל. היא פועלת בטבעיות, אוספת ואוגרת בלי סוף. עד שאמרו חז"ל שמצאו חור של נמלים ובו מאות כורים של מזון.

אומר שלמה המלך לעצלן: אתה נמנע ממעשים לא מפני שאינך יכול לפעול, אלא מפני שהמחשבות שלך מעכבות אותך… אתה חושב יותר מדי, מדמיין סכנות, דוחה למחר. עליך ללמוד מן הנמלה – שיש מצבים שבהם צריך להפסיק לחשוב ולהתחיל לעשות…

ומכאן מובן היטב הלשון "וחכם"…  החכמה איננה להיות כמו הנמלה שאינה חושבת כלל, אלא לדעת את האיזון: מתי צריך לחשוב, ומתי צריך להניח למחשבות ולפעול. יש רגעים שבהם החשבון והעיון נחוצים מאוד, אך יש רגעים שבהם ריבוי מחשבה משתק את האדם.

לכן החכמה הגדולה היא לדעת את הגבול:
מתי להפעיל את השכל, ומתי להניח לו ולצאת למעשה. מי שיודע זאת – הוא החכם האמיתי.

רבי עקיבא התחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים. מבחינה טבעית זה כמעט בלתי נתפס. אדם מבוגר, עם משפחה, הולך לשבת עם ילדים קטנים וללמוד אל"ף־בי"ת. כמה מבוכה, כמה ביזיונות, כמה קושי היה כרוך בזה. אילו היה עושה חשבונות רבים – ודאי היה אומר לעצמו שזה לא מתאים לו, שזה לא מכובד, שזה מאוחר מדי. אך רבי עקיבא לא נתן למחשבות הללו לעצור אותו. הוא פשוט עשה את המעשה הראשון – להתחיל ללמוד.

ובכך זכה העולם כולו לרבי עקיבא.

גם בסיפור המפורסם במסכת כתובות (סב–סג) רואים את אותה נקודה. כאשר רבי עקיבא חזר לאחר שתים־עשרה שנות לימוד, הוא הגיע עד פתח ביתו ושמע אדם שמלעיג על אשתו רחל ואומר לה שהיא חיה כאלמנה. רחל השיבה שאילו היה שומע לה – היה הולך ללמוד עוד שתים־עשרה שנה.

מיד הסתובב רבי עקיבא וחזר לישיבה, בלי להיכנס כלל לביתו.

ולכאורה הדבר תמוה מאוד. הרי כל אדם חושב היה אומר: כבר הגעתי עד כאן, אכנס לומר שלום לאשתי, אראה את ביתי, אסביר לאותו אדם מהו ערך לימוד התורה, ורק אחר כך אשוב ללמוד. מדוע רבי עקיבא לא עשה כן…

אלא שדווקא כאן מתגלה גודל כוחו. רבי עקיבא הבין שהרגע הזה הוא רגע של הכרעה. אם יתחיל להיכנס לבית, לשוחח, להסביר, להתרגש – כבר ייכנסו מחשבות ורגשות שיחלישו את ההחלטה. לכן הוא לא נתן למחשבות להתחיל להתגלגל. הוא שמע את דברי רחל, הבין את רצונה, ופעל מיד.

הוא לא היה אדם חסר מחשבה. להפך – הוא היה גדול החכמים. אבל הוא ידע דבר אחד גדול:
יש רגעים שבהם צריך לחשוב, ויש רגעים שבהם צריך פשוט לעשות.

זו החכמה שעליה דיבר שלמה המלך: "ראה דרכיה וחכם".
החכמה האמיתית איננה לחשוב תמיד יותר ויותר, אלא לדעת מתי המחשבה בונה – ומתי היא מעכבת את המעשה.
ומי שיודע את הגבול הזה – הוא החכם באמת.

האות יו"ד היא הקטנה שבאותיות. והיא רומזת גם לבריה הקטנה – הנמלה. הנמלה מלמדת את האדם את מידת הזריזות, כמו שאמר שלמה המלך: "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם". החכמה היא ללמוד ממנה לעשות את המעשה בלי להיתקע במחשבות שמעכבות.

מעתה מתבארת גם התביעה על הנשיאים בפרשת המשכן. לכאורה מחשבתם הייתה טובה – הם אמרו שימתינו עד שיראו מה יחסר, ואז יביאו את מה שצריך. ייתכן מאוד שמחשבתם הייתה לשם שמים. אך בכל זאת הייתה עליהם טענה. מפני שיש מצבים שבהם עצם המחשבה וההמתנה מעידים על חסרון בזריזות.

בדברים של עבודת ה' לא תמיד עושים חשבונות. כאשר יש הזדמנות לעשות מצווה – צריך להזדרז ולעשותה מיד. ואם האדם מתעכב מפני מחשבות ושיקולים, לפעמים הדבר נובע ממידת עצלות שמסתתרת בתוך המחשבה.

לכן נענשו הנשיאים בכך שנחסרה מהם האות יו"ד במילה "נשאים". מידה כנגד מידה. האות יו"ד – שהיא האות הקטנה ביותר – רומזת לנמלה הקטנה, שממנה היה עליהם ללמוד את מידת הזריזות. אילו היו לומדים מדרכיה, לא היו ממתינים ולא היו נכנסים לחשבונות, אלא היו מביאים מיד בראשונה.

מכאן למדנו יסוד גדול: מידות האדם אינן נמדדות רק לפי עצם המעשה, אלא לפי המדרגה והתפקיד

מה שאצל אדם רגיל נחשב לחשבון נכון, אצל מנהיג עלול להיחשב חסרון

מנהיגות דורשת תמיד את הדבר הראשון והחשוב ביותר – זריזות.

עצלות איננה רק אי־עשייה. עצלות היא חוסר זריזות… כך מבואר בדברי חז"ל וכך הגדיר זאת הרמח"ל בספר מסילת ישרים…

מצינו שהזריזות עצמה היא מעלה גדולה עד מאוד. אפילו המלאכים נשתבחו במידת זריזותם, שנאמר: "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" (יחזקאל א, יד).

הזריזות עצמה היא מעלה ושבח, לא רק אמצעי. אין היא רק כלי המאפשר לקיים מצוות במהירות, אלא ביטוי פנימי של שלמות המעשה ושל התלהבות החיים. עצם התנועה המהירה, הרצוא והשוב, מבטאת חיות, מוכנות ונכונות תמידית לפעול.

לכן כאשר הנשיאים נתבעו על עצלותם במלאכת המשכן, אין הכוונה לעצלות גסה ופשוטה. לא מדובר באנשים שהתעצלו לשבת בטל. אדרבה, היה להם חשבון הגיוני ומסודר: הציבור יתנדב תחילה, ומה שיחסר – הם ישלימו. אך למרות חשבון זה, התורה קראה לכך עצלות.