שוטרים שחיפשו אתר נאשם, המתגורר בשכירות במלון דירות בשורש. כשהם מצוידים בצו מעצר אך ללא צו חיפוש. בפעם הראשונה הנאשם לא היה בבית. יומיים אחר כך, שוב הגיעו שוטרים לבצע את המעצר, אך גם הפעם הנאשם לא היה במקום. בשלב זה אחד השוטרים התקשר לבעל הדירה, שהבהיר כי אין לו זכות לאשר או לסרב, והפנה אותו לאיש התחזוקה.
השוטרים קיבלו מפתח מאיש התחזוקה, נכנסו לדירה כשהנאשם נעדר ממנה באותה עת. בתוך כך הם הבחינו במכונת צילום ובמסמכים פזורים. המעצר לא בוצע והשוטרים שוב יצאו מהדירה. בנקודה זו השוטר התקשר למפקדו וסיפר לו על מה שראו בדירה. המפקד, בתגובה, הנחה אותו לערוך חיפוש ללא צו חיפוש, בתנאי שישיג הסכמה לכך.
הפעם השוטר החליט להתקשר לקב"ט של המלון, וביקש ממנו אישור לחפש. לדבריו, הוא הבהיר לקב"ט שמותר לו לסרב, אך התרה בפניו שהדבר יכול להביא להגעת כוחות נוספים ולסגירת המלון. לאחר שהקב"ט נתן את הסכמתו, השוטרים שוב נכנסו לדירה, ביצעו את החיפוש ולקחו מסמכים וחותמת.
עוד באתר:
במסגרת הפרשה שעדיין מתנהלת בבימ"ש השלום בתל אביב, ביקשו הצדדים מהשופטת לימור מרגולין-יחידי, להכריע בשאלת חוקיות החיפוש וקבילות הראיות שנתפסו במסגרתו. המדינה, התבססה בטענתה כי החיפוש חוקי, על כך שהחוק מעניק לשוטר סמכות לבצע חיפוש ללא צו, כאשר הוא רודף אחרי אדם המתחמק ממעצר.
ההלכה המשפטית – פגיעה מהותית בזכויות
השופטת מרגולין-יחידי דחתה את טענת המדינה, וקבעה כי החיפוש לא היה חוקי. היא הסבירה כי חיפוש ללא צו מצריך הסכמת אמת של האדם שזכויותיו עומדות בסכנה, או של אדם אחר שמודע ומייצג את האינטרסים שלו. במובן הזה, להסכמת הקב"ט אין שום ערך, לא מבחינה פרסונלית, לא מבחינה מהותית ולא מבחינת התוכן.
בנוסף המדינה טענה כי השוטרים פעלו בתום לב, גם אם התנהלותם הייתה שגויה. גם טענה זו לא שכנעה את השופטת. הבחירה לפנות לקב"ט ואף "להזהיר" אותו, כשהשוטר יודע שאין לו עילה להיכנס, משקפת במקרה הטוב הפעלת שיקול דעת לקוי, שלא לומר ניסיון לעקוף את בעל הדירה, שברור היה שלא יסכים לביצוע החיפוש. לשוטר לא היו הסברים להתנהלותו, שלתפיסת השופטת מהווה לא רק הפרה טכנית של כללים אלא בפגיעה מהותית בזכויות הנאשם. השופטת דחתה את הטענה בדבר מרדף אחר אדם המתחמק ממעצר, וציינה כי אף השוטרים עצמם סיפרו שמטרת הכניסה השנייה לדירה הייתה תפיסת המסמכים במסגרת חקירת המס. בנוסף לכך, השופטת הצביעה על אי חוקיות נוספת – החיפוש התבצע בלוויית עד אחד, ולא שניים כפי שהחוק דורש.
לסיכום העניין, השופטת קבעה כי בהיעדר צו חיפוש, בהיעדר עילה לחיפוש ללא צו, ובהיעדר הסכמת אמת מדעת, אין מנוס מן המסקנה שהחיפוש שנערך אינו חוקי. לפיכך, השופטת גרסה שקבלת המוצגים והכשרתם תביא לפגיעה גדולה מדי בזכותו של הנאשם להליך הוגן, והחליטה כי החיפוש לא היה חוקי, ומכאן שהמוצגים שנתפסו במסגרתו אינם קבילים.
הסיפור פורסם לראשונה באתר המשפט הישראלי "פסקדין"
