אני מביט מהחלון אל הרחוב השקט בבני ברק שאחרי פגיעת הרסיס, אירוע שהסתיים בנס עצום, ותוהה לעצמי: מתי בפעם האחרונה עצרנו פשוט לומר תודה? בתוך המולת המלחמה ושאון המטחים נגררנו כולנו לוויכוח יצרי על מתווה החינוך, על החלטות השרים ועל הנחיות פיקוד העורף. אבל אם נסיט לרגע את שיח החדשות הסוער, נגלה שהדיון הזה בעצמו הוא פלא עצום שהשכל האנושי בכלל לא היה אמור לעכל.
בציבור הכללי שאינו שומר תורה ומצוות רווחת האמירה המוכרת שקובעת כי "אין אטאיסטים בשוחות". המשמעות ברורה: כאשר הכדורים שורקים מעל הראש, גם החייל הרחוק ביותר ממסורת אבותיו יודע להתפלל לא-ל אחד שיושיע ויגן. במאמר המוסגר, ובכדי ללמד זכות על עם ישראל, כדאי להיזכר באמירתו של אחד מראשי הציונות שהתבטא בכאב כי "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וקיבלנו דור של עמי ארצות". הריחוק הזה אינו נובע מרוע חלילה, אלא מחוסר ידע של תינוקות שנשבו.
אולם לדידנו, בעיצומה של המערכה הנוכחית, ניתן לומר בביטחון כי "אין קטני אמונה באזעקות". כולנו רואים פעם אחר פעם את הניסים העצומים, את שומר ישראל שמגן עלינו מכל פגע רע. אי אפשר להתעלם מהעובדה ששוב ושוב אנו מתבשרים כי הנפגעים מפגיעות הטילים האיראניים הם פלסטינים, עובדים זרים או אנשים שנמצאים הרחק מחוץ לגבולות הארץ. נכון, ישנם גם חללים בודדים בקרב בני ברית, וזה כואב ועצוב עד למאוד. המקרים הנדירים הללו מזכירים לנו ומחדדים את חובת הזהירות והמיגון הנדרש כחלק מההשתדלות המחויבת. האזעקות הללו באות כדי לפשט את העקמימות שבלב, אך בד בבד חובה לראות את ישועת השם ואת העובדה ש"שומר ישראל שומר שארית ישראל".
עוד באתר:
תנסו להיזכר בנבואות הזעם ששמענו כאן במשך ארבעים שנה. כל מומחי הביטחון ופרשני המזרח התיכון הבטיחו לנו שביום שבו ייפתחו השמיים מול איראן, מדינת ישראל תיכנס לעלטה מוחלטת. ציירו לנו תמונות של חורבן תשתיות, מחסור בלחם וחלב ואלפי נפגעים בתוך ימים בודדים. והנה אנחנו כאן, בתוך אותה מלחמה ממש, ומה קורה בפועל? חסדי השם גוברים על הכל. במקום לחפש מחסה בחניונים טחובים אנו יושבים בבתים הממוזגים שלנו. האור דולק והקפה חם. במקום להתפלל לפת לחם אנו מנהלים דיונים סוערים על השאלה אם נכון לשלוח את הילד לגן מחר בבוקר. זוהי פריבילגיה שמימית שאיש מאיתנו לא העז לחלום עליה.
כמה בקלות התרגלנו לניסים. במקום לראות איך הקדוש ברוך הוא פורס עלינו סוכת שלום בתוך האש אנו עסוקים בלבקר אחד את השני על ה"אחריות" שבפתיחת המוסדות. בזמן שהיינו אמורים להיות מנותקים מכל קשר לעולם אנו זוכים להתווכח בקבוצות על מתווה כזה או אחר. הנס הזה מתרחש כל רגע מחדש מול העיניים שלנו, והוא קורא לנו לעצור את המרוץ ולהכיר בטוב.
אסור לנו לתת למתח להשכיח מאיתנו את "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". הוויכוחים על השגרה הם ההוכחה הגדולה ביותר לכך שהשגרה הזו היא מתנה ישירה מהשמיים. אולי דווקא עכשיו, לפני הדיון הבא על המתווה, כדאי שכל אחד מאיתנו יסתכל על המזגן הדולק ועל הבית החם ויבין שאנחנו חיים בתוך פרק של השגחה ואהבה אלוקית, רגע לפני הגאולה השלמה.
