1.
מרן החפץ חיים זצ"ל היה אומר, שיש אנשים המודעים לכך שעבודת השם שלהם אינה שלמה, אך מוצאים לעצמם נחמה בכך שיש מי שמצבו הרוחני ירוד משלהם. נחמה זו, לדבריו, אינה אלא נחמת שוטים; שהרי אין האדם נמדד ביחס לאחרים אלא לפי הכוחות שניתנו לו ולמדרגה שהוא יכול וצריך להגיע אליה.
אותו רעיון מתגלה גם בפתיחת ספר הקרבנות בפרשת ויקרא: התורה מציגה מספר סוגים של בני אדם העומדים לפני המקום, כל אחד לפי יכולתו ומדרגתו. יש המביא מן הבקר, יש מן הצאן, מן העוף, ויש מי שמביא קרבן מנחה – קרבן מן הצומח, עשוי סולת ושמן. זול ופשוט יותר.
עוד באתר:
על קרבן המנחה נאמר: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' ", ורש"י מפרש: 'מי דרכו להתנדב מנחה? עני.'
נמצאנו למדים, שיש מי שמביא קרבנות גדולים ומרשימים ויש מי שיכולתו מועטה, והוא מביא מנחה בלבד. אולם חשוב להבין: אם העשיר יביא "קרבן עני", אין בכך כלום. התורה דורשת מכל אדם להביא בהתאם למדרגתו וליכולתו האישיות.
כך, אמר מרן זצ"ל, גם במישור ההשגות והחכמה: כשם שיש עשיר ויש עני בממון, וכל אחד מביא לפי יכולתו, כך יש עשיר ויש עני בדעת, בכישרון וביכולת; והעשיר בדעת אינו יוצא ידי חובתו במדרגתו של העני אלא נדרש לממש את הכוחות שניתנו לו.
2.
באותו עניין יש להביא את הפסוק בנביא מלאכי: "ושבתם וראיתם… בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו". חז"ל במסכת חגיגה מפרשים את "לא עבדו" במילים: "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד."
וכאן מתעוררת תמיהה קשה: האם ייתכן, שאדם שלמד שוב ושוב את פרקו לא פחות ממאה פעמים, עדיין נחשב "לא עבדו"? איך ייתכן לומר על יהודי כזה, שהוא אינו עובד אלוקים?! ואם כן, איך פתאום, על ידי שלמד עוד פעם אחת בלבד – במקום מאה, מאה ואחת – הוא הופך מיידית ל'עובד'?
השאלות הללו מעמידות אותנו מול מסר קשה מאוד, כמעט בלתי נתפס.
חז"ל מלמדים, שהאדם נמדד לפי מה שהיה יכול להשיג ולממש. אם בכוחו היה לעלות עוד מדרגה אחת – להשיג עוד קצת יותר, ללמוד עוד מעט – והוא נמנע, הרי שגם כל המאמצים שכבר השקיע אינם עומדים בפני הדרישות. 'מי אתה' ו'מה אתה שווה' אינו נקבע רק בכמות שעשית אלא בדרך שבה ניצלת את כוחך ואת יכולתך למלא את מלוא הפוטנציאל.
ה"עובד" וה"לא עבדו" אינם מושגים אחידים אלא הערכה עדינה של מימוש אפשרויותיו של כל אדם.
3.
כל האמור, כמובן, מעמיד אותנו בפני אתגרים גבוהים, אך ניתן לראות בכך גם משהו מעודד: כל מאמץ קטן, כל צעד בדרך האישית, מקרב אותנו אל המדרגה שמיועדת לנו. מי שמצליח לממש את כוחו ואת יכולתו גם בצעדים קטנים, מוצא ערך, משמעות ושמחה פנימית בעשייה, והתקדמותו אינה נמדדת ביחס לאחרים אלא לפי מה שהוא עצמו מסוגל להשיג.
