רב העיר אלעד בשיעור השבועי: הטלפון האדום ישיר לבורא עולם

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: (ט) וכו' עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיקֹוָק: (י) וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים וכו' (יג) וכו' אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: (יד) וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ: (יז) וכו' אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: ויקרא פרק ב (א) וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיקֹוָק סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וכו' (ב) וכו' אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: (יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:

שאלות בפרשה:

א: יש לשאול כמה שאלות בפרשה, כיצד חז"ל דרשו אל"ף של ויקרא זעירא מפני שמשה הקטין אותה ועי"ז נשאר דיו ומרחו על פניו ועי"ז קרנו פניו, מה ביאור העניין וכי ע"י מעט דיו קורנים הפנים? ב: ועוד יש לשאול מהו הלשון "אדם" כי יקריב ולא נאמר איש, ולמרות שכבר רש"י הביא דרש חז"ל בזה לרמז לאדה"ר שכל המביא קרבן צריך שיהיה בדומה לאדה"ר שלא הביא מן הגזל, אך אפ"ל עוד כדלקמן?  ג: עוד יש לדקדק מהו הלשון "מכם" שהוא לכאורה לשון מיותר? ד: עוד צריך להבין שלפי המתבאר בפסוקים הנ"ל יש המביא קרבן מבקר ויש מצאן ויש מעוף ויש מסולת ועל כולם מסיים הפסוק ריח ניחוח לה' כיצד יתכן להשוות אדם שמביא עגל בכמה אלפים לאדם שמביא קרבן בשקל או שני שקלים? ה: עוד כתבה התורה שאסור לעשות את הקרבן חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, והרי כתב בסדר רב עמרם גאון סדר מעמדות ותאני בר קפרא, אלו היה נותן בתוכה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחו, וא"כ אדרבא הוא כבוד השכינה? ו: גם צריך להבין מה השייכות דבש לחמץ עד שהתורה כורכת אותן יחד ומואסת בהן הרי לא מדובר על פסח אלא כל השנה? ז: עוד הקשו המפרשים מדוע התורה לא התירה להביא קורבנות גם מחיות ורק מבהמות ועופות? ח: עוד קשה מדוע בקרבן המנחה פ"ב פסוק א' כתוב ונפש כי תקריב מה שלא כתב בשום קרבן?

בנוהג שבעולם:

כאשר נתבונן בתפילת בני אדם אשר הם התחליף לקורבנות, הגם שבאים להתפלל לפני בורא עולם, אולם ליבם בל עימם מטורח החיים, ושרעפיהם ומחשבותיהם נתונים על ענייני העולם – עסקיהם, פרנסתם, בריאותם, משפחתם וכדומה, כך שיכול האדם לבוא להתפלל וכמעט אינו שם ליבו על מה שהוא אומר, אלא אומר הוא את טופס התפילה המודפס לפניו מהשפה ולחוץ ובזה יצא ידי חובה, אולם תורתנו הקדושה מלמדת אותנו, שאחד מעמודי התווך של הבית היהודי היא התפילה, שמפתח החיים – הן ברוחניות והן בגשמיות – תלוי בתפילה מעומק הלב, שעיקר העבודה היא לא רק בפה אלא יחד עם הלב, ותפילה זו עבודה שבלב, וכבר אמרו חז"ל במסכת ברכות (ו ע"ב): אמר ליה ההוא מרבנן לרב ביבי בר אביי, ואמרי לה רב ביבי לרב נחמן בר יצחק מאי כרם זלת לבני אדם? אמר ליה אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן. ופרש"י שם: דברים שעומדים ברומו של עולם – כגון תפילה שעולה למעלה.

תפילה של אמא הרופא היה בהלם:

נפתח בסיפור שסיפר הרב אשר דרוק שליט"א יש הרבה "סיפורים מהחיים" על כוחה של תפילה, אבל אני רוצה לספר לכם סיפור מיוחד במינו שקרה לילדה כבת שלוש המתגוררת בשכונה בה אני גר וריגש אותי מאוד. קבוצה של ילדות שיחקה בקומת המחסנים של אחד הבניינים שבשכונה. לפתע נטרקה דלת ברזל כבדה על אצבעותיה של הילדה הקטנה. הטריקה היתה כה חזקה עד כדי כך שנוצר ואקום שהקשה על פתיחת הדלת! מזעזע. היא הובהלה לבית החולים "הדסה עין כרם", שם קבעו הרופאים כי היא זקוקה לניתוח על מנת שאצבעותיה תשארנה במקומן ולא יצטרכו, חלילה, לכרות אותן. בעיה חמורה נוספת היתה שהעצבים נקרעו לגמרי ובמקרה כזה – גם אם האצבעות תשארנה במקומן הן לא תתפקדנה, והילדה תשאר, רחמנא ליצלן, עם תשעים אחוזי נכות לכל חייה.

כיון שהיד היתה נפוחה מאוד לא ניתן היה לעשות את הניתוח, ושלחו את הילדה הביתה למשך מספר ימים. הרופאים המליצו להורים לנסות לפנות לבית החולים "אלין", בו עושים טיפולים פזיותרפיים, אך הדגישו כי קיים ספק גדול מאוד אם הטיפולים יכולים לעזור במצב שכזה. עוד הדגישו הרופאים כי צריך לחכות שם זמן רב, קרוב לשנה, עד שמשיגים תור. עבר כבר שבוע ימים, ושום דבר לא התקדם. האמא אמרה לבעלה: "אני נוסעת למירון לציונו הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי". אינני צריך לספר לכם כיצד האמא בכתה "על הציון" הקדוש. כולם מבינים לבד. שלוש שעות של תפילות ללא הפסק! שלוש שעות של בכיות שהרטיבו את דפי הסידור". מששבה האם לביתה – כמעט והתעלפה! הילדה שכבה במיטה והחזיקה בידה בקבוק, תוך שהיא מקפלת את אצבעות ידיה! האמא נתנה כזאת שאגה, שכל דיירי הבניין ירדו לראות מה קרה! "נס, נס" – היא שאגה. בעלה, שהגיע במרוצה, ראה אף הוא את הנס, ושניהם החלו לבכות כמו שני ילדים קטנים. מדהים, הם פשוט נשנקו מבכי. הם לא יכלו להרים את הראש ולהביט זה אל זה מרוב התרגשות. שבוע שלם הם מסתובבים עם ילדה "בלי יד", והנה לפתע פתאום הילדה "עושה שלום" באצבעותיה כמו כל הילדות… אך בזה לא תם הסיפור: למחרת הם מקבלים טלפון מבית החולים "אלין" בו הם התבשרו כי בדרך נס התפנה להם תור לרופא המטפל ועליהם להביא עמם את כל הצילומים שנעשו בבית החולים. האמא והילדה הגיעו בשעה שנקבעה. הרופא טרם עיין בצילומים, הוא הסתכל על יד הילדה, הכניס אותה לתוך ספל עם מים קרים, תוך שהוא מפטיר: "זה מתקדם". לאחר מכן הוא פנה לעיין בצילומים. הוא הסתכל עליהם שוב ושוב, ולפתע הֶעֱוָה את פניו, הסתכל על האמא והחל לצעוק: "שקרנית! הבאת לי צילומים של ילדה נכה! זאת לא הילדה שיושבת כאן! את מבזבזת את זמני היקר על השקרים שלך"…

האמא נפגעה מאוד מהצעקות והחלה לבכות: "אדוני הרופא! לא שקרתי במאומה. הנה הילדה, הנה תעודת הזהות שלה"… הרופא היה בהלם מוחלט! סופו של דבר: לא היה צורך בניתוח! גם לא בטיפולים פיזיותרפיים!

ומשפט אחד לסיום מ"כלי ראשון": אחרי כמה חודשים נולד להם תינוק. הילדה שנפצעה לומדת באותו הגן בו לומדת בתי. באחד הימים הזמנו אותה לבוא לביתנו לאחר סיום הגן, כדי להקל על אמה היולדת. ואני, שרציתי מאוד לראות את הנס בעיניים, ביקשתי מהילדה שתראה לי את היד שעליה נסגרה הדלת. הילדה פשטה את שתי ידיה אל מול עיני ואמרה לי: "אני לא זוכרת איזו יד זה היה! לא נשאר סימן!". תשעים אחוזי נכות. ניתוח. טיפולים שלא יעזרו. אין סיכוי. אין תקוה… אבל יש תפילה! ובזכות התפילה לא נשאר כל סימן למחלה. הילדה לא זוכרת באיזו יד קרתה התאונה! הוי אומר: תפילה – מביאה בריאות ורפואה שלמה.[דורש טוב].

תכלית הקורבנות הכנעה ותשובה:

ובזה נבוא לביאור פרשתנו בהקדם שעלינו להתבונן מהו תוכן הקרבן אשר על ידו אפשר לכפר ולעשות נחת רוח לפני הי"ת, וכי כביכול הקב"ה משתמש בקרבן, וא"כ מה יועיל שהאדם מביא קרבן לכפר על עוונותיו, וכאשר אמר הנביא ישעיהו פרק א (יא) לָמָּה לִּי רב זִבְחֵיכֶם יאמַר יְקוָק שָׂבַעְתִּי עלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לא חָפָצְתִּי: אולם ידועים דברי הרמב"ן בפרשה אשר כתב וז"ל  בויקרא פרק א פסוק ט בא"ד ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו עכ"ל:   הראת לדעת כי תכלית הקרבן הוא חרטת האדם ממעשיו הרעים והקרבן הוא אמצעי לעורר בקרבו חשבון הנפש ולהתבונן מה היה ראוי לעשות בו ועי"ז יחזור בתשובה ויתקרב להשי"ת, ולכן נקרא בשם קרבן דהיינו להתקרב להי"ת, ובזה הוא שנעשה נחת רוח לקב"ה, וכל זה רמוז בתיבה "מכם" שכל כוונת הקרבן אינו להקריב את הבהמה אלא צריך להקריב מכם היינו מהעצמיות שלכם ולוותר על התאוות והרצונות שבהן נכשל האדם בעבירות, וכן את מידותיו הרעות הגאוה שהיא שורש כל המידות הרעות שהן חלק ממנו, צריך את הכל להקריב אותן ולהשתמש בהן אך ורק לעשות רצון השי"ת ויקיים בגאוה ויגבה ליבו בדרכי השם וזהו הכוונה מכם. ולזאת אין הבדל בגודל הקרבן אלא כל אחד לפי יכולתו וקרבן העשיר שמביא בקר או העני שמביא קומץ סולת כאשר הדבר נעשה בהכנעת הלב וחוזר בתשובה הכל עולה לריח ניחוח להשם, וזה שכתוב אצל העני ונפש וכו' היות והוא מקריב את נפשו ולא הסולת.

 

 

הרמז בתיבת אדם לענוה:

ובזה מיושב גם מדוע אמרה התורה אדם ולא איש, לרמז לנו כי בכדי להקריב קרבן צריך להדמות לאדם הראשון שלא שייך אצלו גאוה כי לא היה לו על מי להתגאות, והיינו שיכניע ליבו בהבאת הקרבן, וכמאמר דוד המלך בתהלים פרק נא (יח) כִּי לא תַחְפּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לא תִרְצֶה:(יט) זִבְחֵי אֱלהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלהִים לא תִבְזֶה: הרי שבלי ענווה ושברון הלב אין שום ערך לקרבן.  עוד כתבו המפרשים שהתורה רוצה לרמז בתיבת אדם ר"ת אברהם דוד משה ששלושתן אמרו לשון ענווה, אברהם אמר בבראשית פרק יח (כז) וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדנָי וְאָנכִי עָפָר וָאֵפֶר: דוד המלך אמר בתהלים פרק כב (ז) וְאָנכִי תוֹלַעַת וְלא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם: משה אמר בשמות פרק טז (ז) וּבקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְקוָק בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנּתֵיכֶם עַל יְקוָק וְנַחְנוּ מָה כִּי (תלונו) תַלִּינוּ עָלֵינוּ: כך כל מקריב קרבן עליו להכניע עצמו ולחזור בתשובה.

כיצד קרנו פני משה מאל"ף זעירא:

ובזה יובן היטב שבזה שמשה רבנו כתב ויקרא אות אל"ף קטנה בשארית הדיו קרנו פניו, היינו במידת הענווה שרצה להשוות עצמו לבלעם ולכתוב ויקר ורק השי"ת חייבו לכתוב ויקרא וכתבה עכ"פ קטנה, ובזה שהקטין עצמו זכה לקירון פניו, ולכן שפיר דווקא כאן נרמז דבר זה מפני שהתורה מדברת על קורבנות שעיקרן הוא הכנעת הלב וענווה.

למה פסלה התורה שאור ודבש:

אף גם זאת נבין היטב כל עניין שאור ודבש שהתורה אסרה להקריבן למרות שתני בר קפרא שאם היה נותן דבש בקטורת לא היה אפשר לעמוד מפני ריחה, כיון שתכונת השאור הוא להתפיח את הבצק ואינו מראה את המציאות האמיתית שלו כך גם הדבש מגביר את הריח יותר מהטבעיות שלו, ונמצא שתכונה זו אינה משקפת את האמת אלא בדמיון בעל הגאווה שמגביה עצמו יותר ממה שהוא, ודבר זה מאוס לפני השי"ת, אלא אדרבא הכנעה ושיברון הלב הוא מה שחפץ השי"ת, ולזאת הכניסה התורה כאן את החמץ לרמז עניין זה בקורבנות.

מדוע אין קורבנות מהחיות:

אף גם זאת יובן מדוע התורה הגבילה את הקורבנות דווקא מבקר וצאן, בהיות ונפשם שפלה שאינם טורפים אלא אוכלים עשבים, לעומת החיות שהן אכזרים וטורפים אינם ראויים להביא מהן קרבן שכל תכליתו הכנעת הלב ויצריו.

התפילות במקום קורבנות:

והנה בזמננו שבעה"ר חרב ביהמ"ק ואין לנו כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו נתקנו התפילות במקום הקורבנות וכמאמר הנביא הושע פרק יד (ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְקֹוָק, אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: ופרש"י הושע פרק יד ונשלמה, פרים שהיה לנו להקריב לפניך, נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו: וכן מבואר במסכת ברכות דף כו ע"ב רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום וכו'. וכן פסק בשו"ע או"ח סימן צח ס"ד התפלה היא במקום הקרבן, א} ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים, ב} ומעומד דומיא דעבודה, ג} קביעות מקום כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו, ד} ושלא יחוץ דבר בינו לקיר, דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר, ה} וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, וכו' עכ"ל.

עבודה שבלב:

נמצינו למדים שעל האדם להתבונן ולחשוב בטרם מתפלל כחסידים ראשונים שהיו שוהים שעה אחת בטרם יתפללו בכדי להתבונן שכעת הולך להביא קרבן להשי"ת בתפילתו ולכן מחוייב שתפילתו תדמה להקרבת הקרבן כמ"ש מרן השו"ע, ובתפילת שחרית מקריב תמיד של שחר, ובמנחה תמיד של בין הערביים, וערבית כמקריב את האברים, ומוספים כנגד קרבן מוסף, ויחשוב איזה קרבן הולך כעת להביא וכיצד צריך להביאו לפני השי"ת, וכיון שכן עלינו להתבונן שכל עיקר התפילה הוא הכנעת ליבו וחזרה בתשובה ולא עצם קריאת הסידור, ולכן התפילה נקראת עבודה שבלב וכמאמר חז"ל במסכת תענית דף ב ע"א דתניא דברים י"א לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה. וכך כתב הרמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה א: והיינו שכל תוכן התפילה וכל עבודת השם שיש בתפילה הוא רק בלב ולא בפה במה שקורא את הנוסח בסידור, ולכן חובה על כל אדם לערוך חשבון נפש לפני שמתפלל מה רצונו לעשות בתפילה וכיצד יעמוד לפני הקב"ה, והרי הכל גלוי וידוע כמו שנאמר הנסתרות לשם אלוקינו ומה יחדש לפניו בתפילתו, ויותר מכך הקשו הראשונים הרי אם ח"ו יש גזירה עליו כיצד מבקש לבטלה וכי השי"ת אדם וינחם? אולם בהכרח כל הפתחון פה לביטול הגזירה עליו ולהטיב עימו, הוא מותנה בכך שעומד בשברון לב ובהכנעה לפניו ומתחנן על נפשו וחוזר בתשובה ובזה נהפך כאדם אחר שלא נגזר עליו אותה גזירה. וכאשר מצאנו בחזקיה המלך שכאשר בא אליו ישעיה הנביא ואמר לו כי מת אתה, נאמר עליו ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ה"' מלאכים ב' כ, ואמרו חז"ל במסכת ברכות דף ו מאי קיר אמר ר' שמעון בן לקיש מקירות ליבו, הרי שגם לאחר שנגזרה הגזרה ע"י התפילה האמיתית מקירות ליבו בכוונה ברגש וכו' נקרע גזר הדין על ידי התפילה והוסיפו לו חמש עשרה שנות חיים.

לאה זכתה ביעקב מכוח התפילה:

בפרשת ויצא נאמר "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (כט, יז). שואלים חז"ל (בבא בתרא קכג.) וכי לגנותה באה התורה? אלא אמר רב ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: "שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן; גדולה לגדול וקטנה לקטן" והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: "גדול מה מעשיו?", והם עונים לה: "איש רע הוא, מלסטם בריות"; "וקטן מה מעשיו?", והם עונים לה: "איש תם יושב אוהלים"; והיתה בוכה, עד שנשרו ריסי עיניה".

הקב"ה קיבל את תפילתה והיא נישאה לבן הקטן יעקב אבינו, שכך אמרו חז"ל (בבא מציעא נט.) "שערי דמעה לא ננעלו". בשמים קיים שער תפילה שפתוח תמיד! הוא אינו נסגר אף פעם, הוא שער מיוחד הנקרא "שערי דמעה", דרכו הכניסה לאה אמנו את תפילותיה ודמעותיה הרבות.

תפילה מעומק הלב:

מסופר על הגאון רבי מרדכי פרוגרמנסקי זצ"ל שנסע ברכבת, ולידו התישב יהודי בעל צורה. בשיחה שהתפתחה התברר שהוא שוחט ומוהל. שניהם היו שקועים בשיחה עד שלא הבחינו שהרכבת עברה את התחנה שהיו אמורים לרדת, השוחט היה הראשון שהבחין בכך ונחרד הן יום שישי היום, וכבר לא נוכל להספיק לשוב לביתנו לפני שבת, היכן נתאכסן, ומה נאכל? הרגיעו רבי מרדכי הרי נאמר (תהלים ל"ז) "מה' מצעדי גבר כוננו" יהודי לעולם אינו טועה בדרכו. הרכבת עצרה בתחנה הבאה, והם ירדו ממנה. התעניינו, ונענו שבישוב זה מתגוררת משפחה יהודית אחת, יחד הלכו לאותו בית, כאשר ראה בעל הבית את הרבנים התרגש מאוד, ואמר ביום שישי שעבר נולד לי בן והיום הוא יום המילה, כל היום בכיתי והתפללתי שהקדוש ברוך הוא ישלח לי מוהל וסנדק הגון וב"ה זכיתי. (שאל אביך ויגדך). ללמדנו כאשר יהודי מתפלל מעומק לבו ובדמעות, אין מושג שלא תקובל תפילתו, שהרי אותו האיש שהתפלל ובכה מקירות לבו לקדוש ברוך הוא שישלח לו מוהל וסנדק הגון, ונשלח לו בהשגחה פרטית מוהל וסנדק עד ביתו.

איך חזרו שלושה בנות בתשובה:

ידוע מה שכתב השל"ה הקדוש: ותמיד תהיה תפילה שגורה בפי אב ואם, להתפלל על זרעם, שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מידות טובות, ויכוין במאוד על זה בברכת התורה – 'ונהיה אנחנו וצאצאינו' וכו', וכן בברכת אהבה רבה – 'אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו' וכו', יחשוב גם כן על זרעו וזרע זרעו עד עולם…

הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, סיפר עובדה נפלאה ששמע בעניין כח תפילת ההורים על בניהם, וכך סיפר: לאחרונה, באה כלה 'בעלת תשובה' בברית האירוסין. בהתקרב מועד הנישואין, ביקשו העסקנים מכמה נשים צדקניות שתבואנה להשתתף בשמחת הנישואין לשמח את הכלה. והנה, אחת מאלו, כשהגיעה למקום הנישואין, חיפשה את אֵם הכלה, כדי לברכה בברכת 'מזל טוב', אלא שנעלמה מעין כל, עד שמצאה אותה יושבת ב'מטבח' כשפניה זועפים, מלאה טענות כרימון… משנשאלה 'מדוע פנייך רעות היום, לעת שמחת כלולות בתך הכלה המהוללה בכל התשבחות?' ענתה "כיצד אוכל לשמוח כשבתי הכלה הפנתה לי עורף, עזבה את ביתי ואת דרך חיי, ונהפכה לבעלת תשובה גמורה, ומה גדול צערי כי איננה הראשונה אלא שלישית מבין בנותיי שעשו את הדרך הלזו ושבו בתשובה שלימה"… כשמוע האשה את דבריה, תמהה בפניה – כיצד אכן אירע דבר כזה שממשפחה אחת כבר שבו ג' בתשובה, ולא ידעה אם הכלה מה לענות, אבל סיפרה, כי כל ה'קשר' שבינה ובין החרדים לדבר ה' היה, שלפני כעשרים שנה השתתפה ב'סמינר' לבעלי תשובה, אבל כל הדיבורים שנאמרו שם לא נקלטו במוחה ולא השפיעו עליה מאומה. בתוך הדברים סיפרה שבסוף הסמינר נתנו לכל אחת דף כתוב, והובטח להם ש'סגולה' גדולה להצלחה ולברכה יש באמירת הנכתב באותו דף, ומאז היא אומרת אותו בכל יום – אעפ"י שאינה מבינה מאומה מהנאמר בו. האשה שאלה אותה שמא נמצא הדף ברשותך, אמרה כן, והוציאתו מחיקה, שם נתגלה הסוד – כי על הדף הודפס 'תפילת השל"ה', ואף שאשה זו לא ידעה מאי קאמרה, מ"מ זכתה ששלוש מצאצאיה שבו בתשובה שלימה וגמורה…

והנה, אם כך היא שכר אמירת "תפילת השל"ה" בלא ידיעה ובלא כוונה, בלא בכיות ותחנונים, ק"ו לדידן שאנו יודעים את הנאמר בה, אם נתפלל כראוי, בוודאי נפעל דברים נשגבים ורוב נחת דקדושה מכל יו"ח.

מה השיב החזון איש איך הבחור חזר בתשובה:

הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה מספר, שבשעתו ביקש ממנו מרן ה"חזון איש" זצ"ל לטפל באיזה בעל תשובה שהגיע מקיבוץ חילוני ללמוד בישיבת פוניבז', ושאל את ה"חזון איש", איך ובמה זכה הלה לחזור בתשובה, והרי אדם זה אכל נבילות וטריפות? ענה לו ה"חזון איש" "דמעות אינן הולכות לאיבוד, בשעה שאביו יצא לתרבות רעה, שפך סבו עליו דמעות שלא הועילו על בנו, אבל עומדות עתה על נכדו"…  וכן בספר "לשכנו תדרשו" חלק ב', מביא שהגה"ק הסטייפלער זצ"ל היה אומר, שלפעמים רואים שמבית פשוט ביותר, יוצא תלמיד חכם וצדיק, וזה מחמת שאיזו סבתא שלו שפכה לבה בתפילה ובדמעות שתזכה לבנים תלמידי חכמים, ואם זה לא עזר לבנים, הרי זה עוזר לנכדים, ובדור הראשון של הסבתא שלא ראו את הנכדים, חשבו מתוך ראיה קצרה שתפילותיה הלכו לאיבוד חלילה, ולבסוף מתברר ששום תפילה אינה חוזרת ריקם…

תפילה של אמא הצילה את בנה ממוות:

מגדולי תלמידי רבי נחמן מברסלב היה רבי שמעון מקרימנצ'וק. הוא זכה להיות מקורבו הראשון, עוד כשהיה רבי נחמן בן שלש עשרה, בטרם התפרסם רבינו בעולם. ברבות הזמן זכה לשמש את רבינו במסירות רבה. סיפור נפלא הטומן בחוּבו לקח עצום על כוחה של תפילה טהורה, קשור ברבי שמעון זה.

היה זה כשבאחד הימים חלה בנו הקטן, מצבו החמיר עד כדי כך שנראה כי חלילה עומד הוא על סף מוות. בימים ההם הסתלקו ילדים רבים לעולמם עקב מגיפות שונות, ותפילות רבות נתחברו לרפואת ילדים מתחלואיהם.

כיוון שהיה רבי שמעון מבחירי תלמידי רבי נחמן, פנתה אליו זוגתו במר לבה: "הלא רבי קדוש ונורא לנו, סע נא אליו וספר לו על צרתנו – אולי ימתיק את הדין מעל בננו". עלה רבי שמעון על העגלה הראשונה שנקרתה בדרכו, ונסע אל רבו הקדוש. בבואו אל הקודש פנימה פרץ בבכי נסער, ובין התייפחות אחת לרעותה הצליח לספר במילים שבורות מה הביאו הלום.

רבי נחמן מקשיב לבכיו העצום של תלמידו רבי שמעון – ואינו משיב מאומה. רבי שמעון מביט על פני רבו ומבין את אשר לא נאמר במילים; 'כנראה גזר הדין כבר כתוב וחתום', מהרהר הוא בכאב. חזר רבי שמעון לעגלה, ושם פניו אל עיירת מגוריו. כאשר נכנס אל ביתו, קידמה זוגתו את פניו בשאלה: "מה אמר הרבי?" סיפר לה רבי שמעון על שתיקתו של רבי נחמן, ועל חששו הרב כי כבר כלתה הרעה. בינתיים ירד הליל על העיירה, הכל עלו על יצועם, אך זוגתו של רבי שמעון גומרת אומר שלא לתת תנומה לעפעפיה, אלא לשבת ליד מיטת בנה החולה ולהתפלל לרפואתו; היא האמינה בכל ליבה כי לא אפסה התקווה, אמונים היא ובעלה על דברי הרבי כי "אין ייאוש בעולם כלל".

במשך כל הלילה לא משה ממיטת הילד, בבכי ובדמעות התחננה על נפש בנה החולה. כשקרני חמה ראשונות הפציעו, החליט רבי שמעון לנסוע שנית לרבו – שמא הפעם תהיה זו עת רצון, וגזר הדין המרחף על ראש בנו יומתק.

בלב הולם נקש על דלתו של הרבי, וכשקיבל רשות פסע פנימה. משראהו רבי נחמן קרא לקראתו בשמחה: "שמע'לה! מה רב כוחה של תפילה תמימה! ידוע תדע כי כבר נחתם דינו של בנך שיסתלק מן העולם, אך תפילותיה ודמעותיה של האם העבירו את רוע הגזרה; ולא בלבד שבנך יבריא אלא שבזכות תפילותיה יזכה לאריכות ימים!" ליבו של רבי שמעון עלה על גדותיו מאושר. כשבא בשערי ביתו, דומה היה כאילו אינו פוסע, אלא מרקד; הוא בישר לאשתו את דברי הרבי. ואכן, הם החלו לראות עין בעין בנס המתחולל לנגד עיניהם; הילד החולה שכבר שכב ללא ניע, נטול גוון של חיים – פקח את עיניו, ואדמומית פשטה בלחייו. מיום ליום שבו כוחותיו אליו, עד שעמד על רגליו בריא ושלם.

דברי רבינו התקיימו בו עד לאחת; הוא עלה עם אביו לארץ הקודש, והסתלק לעולמו כבן מאה שנה! ללמדך, כי לעולם לא אפסו חסדיו יתברך, וכי "אין שום ייאוש בעולם כלל!"

מעשה עם אשה ובן יחיד:

סיפר הרב וולבה זצ"ל על כוחה של תפילת האמא: מעשה היה באלמנה שכל שנשאר לה לתנחומיה הוא בן יחיד כשהגיע למצוות שלחה אותו לאחת הישיבות כדרך הבחורים והנה לאחר זמן לא רב התחיל לחוש ברע כשנבדק גילו הרופאים ל"ע מחלה ממארת שאוכלת את איבריו ואין כל סיכוי חיים למעלה משלושים יום התייעצו ראש הישיבה והמשגיח והרמים בכובד ראש מה לעשות בנידון זה האם להודיע בשורה מרה זו לאם הגלמודה שכל שנשאר לה זה ילד זה הכדאי לצערה בידיעה זו והחליטו שעדיף לשתוק כדי שלא תסבול עוד מצער הידיעה וכן היה לאחר פחות מחודש ימים נפטר אותו נער ל"ע בהלוויתו השתתפו כולם כל הישיבה הרבנים הבחורים כולם באו להשתתף בצער האלמנה. וכן היה פחות מחודש ימים נפטר אותו נער בהלוויתו השתתפו כולם כל הישיבה הרבנים הבחורים כולם באו להשתתף בצער האלמנה סמוך לקברו כשהספידוהו הרבנים ביקשה גם האלמנה לומר את דבריה אף על פי שאין דרך נשים להספיד משום צערה הרב הניחוה לשפוך את ליבה, ותוכנם של הדברים היה שלמרות שהיא מבינה את שיקול דעתם של הרבנים ודעת תורתם שה' יתן לה את הכוח להבין ולסלוח כועסת היא מדוע לא הודיעו לה על מחלתו ואף על פי שאין כל סיכוי להחלמתו ותסבול צער נוסף בן חודש ימים אבל מנעו ממנה דבר שרק אמא יכולה לעשות וזה להתפלל על בנה יחידה מי יודע אם ה' לא היה שומע את תפילתי ונותן לי מתנת חינם משנה את הטבע ומבטל את הגזירה. דבריה הממו את השומעים והבינו הכל שטעו בפסיקתם.

מוסר השכל:

אחר הדברים האלה נשכיל להבין שהתפילה היא התקשורת הישירה עם בורא עולם ואין צורך לפנות ע ידי אמצעים כי קרוב השם לכל קוראיו אולם בלבד שיקראוהו באמת להתפלל מעומק הלב ובשברון לב, שזה עיקר רצון הבורא יתברך את שיברון לב האבן, אולם לצערנו כבר נשחק הרגש וההתעורות בתפילה, כאשר אמר הנביא יחזקאל על עקבתא דמשיחא בפרק יא (יז) לָכֵ֣ן אֱמֹ֗ר כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִק֒ וְקִבַּצְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְאָסַפְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצוֹתֶ֖ם בָּהֶ֑ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם אֶת־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל: (יט) וְנָתַתִּ֤י לָהֶם֙ לֵ֣ב אֶחָ֔ד וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשָׂרָ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָהֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר: (כ) לְמַ֙עַן֙ בְּחֻקֹּתַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֣וּ אֹתָ֑ם וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: לזאת חובתנו ובפרט בתקופה זו שיש מלחמה עם אוייבנו להתאמץ ולהכניע את ליבנו להתפלל לבורא עולם מעומק הלב ועי"ז נזכה שתפילתנו יהיו כקרבן ניחוח לפני ה', ונזכה שיקויים בנו דברי הנביא מיכה פרק ז (טו) כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת: וכאשר בימי מצרים הפלה הקב"ה בין עם ישראל למצרים כן יפלה גם עתה בין ישראל לכל אומות העולם וירום קרנם של ישראל כמאמר הנביא צפניה פרק ג (כ) בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ אָבִ֣יא אֶתְכֶ֔ם וּבָעֵ֖ת קַבְּצִ֣י אֶתְכֶ֑ם כִּֽי־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֜ם לְשֵׁ֣ם וְלִתְהִלָּ֗ה בְּכֹל֙ עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ בְּשׁוּבִ֧י אֶת־שְׁבוּתֵיכֶ֛ם לְעֵינֵיכֶ֖ם אָמַ֥ר יְקֹוָֽק: ויתרומם ויתעלה שמו של מלך המלכים וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון, לפניך השם יכרעו ויפולו ויקבלו כולם עול מלכותך, והיה השם למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד ותחזינה עיננו בשובך לציון בקרוב בחסד וברחמים ובנין בהמ"ק ב"ב אכי"ר.

החותם בברכת שבת שלום ומבורך.

הצב"י מרדכי מלכא עיה"ק אלעד