עלי ח'אמנהאי, צורר היהודים שעמד במשך עשורים בראש פירמידת הכוח של איראן, לא הגיע מעמדת זינוק של עוצמה. להפך. הוא צמח מתוך מציאות של עוני ובדידות, בן למשפחה דתית נוקשה, שנע בין לימודי דת לבין מציאות פוליטית סוערת. בשנות ה־60 וה־70 הוא כבר מצא את עצמו בלב המאבק נגד שלטון השאה, פועל לצד דמויות כמו עלי אכבר רפסנג'אני – שותפות שתתברר בהמשך כגורלית במיוחד.
למרות שלא בלט כעילוי דתי יוצא דופן או כמנהיג כריזמטי, ח'אמנהאי הצליח להתברג לצמרת לאחר המהפכה האסלאמית ב־1979. זה לא היה מהלך טבעי – אלא תוצאה של שילוב בין נסיבות, קשרים ותמרון פוליטי. התיעוד הצה"לי מציג תמונה חדה: "אין החלטה באיראן שלא מקבלת את אישורו". כך, בהדרגה, נבנתה דמותו של שליט שקט אך מוחלט, כזה שאינו זקוק לרעש כדי לשלוט.
הרגע המכונן הגיע לאחר מותו של רוחאללה חומייני. ח'אמנהאי מונה למנהיג העליון – בין היתר בזכות דחיפה משמעותית של רפסנג'אני, שהעריך כי יוכל להפעיל את חברו מאחורי הקלעים. ההערכה הזו התבררה במהרה כטעות אסטרטגית. ח'אמנהאי לא רק שלא הפך לבובה – אלא ביסס שליטה חסרת תקדים.
עוד באתר:
הוא פעל בשיטתיות: מינוי נאמנים למוקדי כוח, שליטה במערכת המשפט, אחיזה במנגנוני התקשורת, והידוק הקשר עם משמרות המהפכה – גוף שהפך בפועל לזרוע ביצועית נאמנה לו אישית. "כל פגיעה באגו גוררת אחריה פגיעה ממשית", מתארים גורמים בצה"ל, ורפסנג'אני עצמו – מי שסייע לעלייתו – נדחק לשוליים עד מותו המסתורי.
במקביל לביסוס הכוח, נבנתה גם שיטה. ח'אמנהאי טיפח נרטיב קבוע: הפניית האשמה החוצה. ישראל כ"שטן הקטן", וארצות הברית כ"שטן הגדול". בכך הצליח להסיט ביקורת פנימית ולבסס תודעה של מאבק מתמשך. לפי התיעוד, הוא לא האמין בהסכמים – אלא בעימות, בהרתעה ובייצוא המהפכה דרך רשת של שלוחות אזוריות, שתוארו כ"זרועות תמנון".
אלא שהמודל הזה, שנראה יציב לאורך שנים, החל להיסדק. לצד הצטברות כוח אישי והון משמעותי, העם האיראני שקע בעוני ובבידוד. הפער בין האליטה לשטח התרחב – והלחץ מבחוץ הלך וגבר.
נקודת המפנה הגיעה עם העמקת הפעילות המודיעינית הישראלית. במשך חודשים ארוכים נאסף מידע מדויק על תנועותיו של ח'אמנהאי – באמצעות שילוב של אמצעים טכנולוגיים וחדירה למעגלים הקרובים אליו. גם ניסיונותיו להסתתר ולפעול בחשאיות לא הצליחו לבלום את המעקב. "הסתתרותו נכשלת מלהגן עליו מפני החדירה המודיעינית", נכתב – תיאור שמרמז על פער הולך וגדל בין תחושת השליטה לבין המציאות בשטח.
הסיום הגיע במכה משולבת ומדויקת. לאחר שנים שבהן האיום האיראני נתפס כצל כבד מעל ישראל, הצליחו צה"ל וארצות הברית לפגוע בלב המערכת. הפגיעה בצמרת הביטחון האיראנית ובאתרי מפתח, ובראשם מתקן ההעשרה בנתנז, סימנה את תחילת הסוף. ברגע השיא – כך לפי התיעוד – נותק "ראש התמנון".
"הסדקים במנגנון שביקש להשמיט את המערב החלו להיחשף", מסכמים בצה"ל. אך השאלה הגדולה נותרת פתוחה: האם המערכת שבנה ח'אמנהאי – רשת של שלוחות והשפעה אזורית – מסוגלת להמשיך לפעול גם ללא הדמות המרכזית שניהלה אותה ביד קשה, או שמדובר בתחילתו של פירוק עמוק יותר.
