הגדרת השוטה מופיעה כבר במשנה ובגמרא במסכת חגיגה. הרמב"ם, בספרו "יד החזקה", מרחיב את ההגדרה וכולל בה לא רק את מי שמשוגע בדעתו, אלא גם את ה"פתאים ביותר". לפי הרמב"ם, פתאים הם אנשים ש"אין מכירים דברים שסותרים זה את זה, ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ". מדובר באנשים שדעתם אינה מיושבת והם אינם מבחינים בין דברים.
בסוגיות הש"ס אין התייחסות מפורשת למעמד המפגר בשכלו. ה"דברי חיים" מביא מקור לדין זה מהמעשה בבבא בתרא על נער יתום שביצע מעשה שטות (זריקת גרעיני תמרים) לפני רבא. רבא סבר בתחילה שהוא שוטה כי מעשיו לא שיקפו את גילו, אך לאחר שהנער הראה הבנה בדבר חכמה, קבע רבא שהוא אינו שוטה אלא "חוצפן", שכן המניע היה התנהגותי ולא ליקוי בטירוף הדעת.
פיגור שכלי: בין "חוסר דעת" ל"חוסר אחריות"
עוד באתר:
ישנן גישות שונות להגדרת המפגר בהלכה:
- השוואה לחרש: בעל ה"גט מקושר" רצה להשוות מפגר לחרש. החרש נחשב שוטה נסיבתי כיוון שהוא "לא מעורב בין הבריות" ואינו מתפתח. כך גם המפגר, אף שאינו עושה מעשי שטות תמידיים, שכלו המוגבל מונע ממנו להיות מעורב כאחד האדם.
- חוסר יכולת שיפוט: הסבר אחר טוען כי חרש, שוטה וקטן עשויים להבין את מעשיהם בהווה, אך חסרה להם יכולת השיפוט והאחריות לעתיד. כמו ילד שמבין את ערך הכסף אך יבזבז ירושה גדולה על משחקים בלי לחשוב על העתיד ("איזהו חכם הרואה את הנולד").
חיוב במצוות ותסמונת דאון
הפוסקים נחלקו לגבי "שיעור הדעת" הנדרש לחיוב במצוות:
- דעת המנחת שלמה: הגרש"ז אוירבך פסק כי כל מי שיש לו דעת של ילד בן שש או שבע והגיע לגיל מצוות (13), חייב במצוות מן התורה. לפי גישה זו, אנשים עם תסמונת דאון המפתחים דעת של קטן חייבים במצוות.
- דעת הגט מקושר והדברי חיים: אם אין לאדם דעת כבני גילו, הוא פטור מכל המצוות כדין שוטה גמור.
- הבחנה בין מצב רגשי לשכלי: רוב הפוסקים סוברים כי הסובלים מדיכאון ("מרה שחורה") חייבים במצוות, כיוון שמצבם רגשי ולא נובע מחלישות השכל. במקרים אלו יש להקל עליהם למען בריאותם הנפשית ("כוחא דהיתרא עדיף").
סוגיות בעדות וקידושין
ההגדרות ההלכתיות משתנות בהתאם להקשר:
- עדות: הרמב"ם פוסל פתאים לעדות כיוון שהם רואים את המציאות אך לא מבינים את מורכבותה (למשל: רואים אדם מכה אך לא מבינים שזו תגובה לקללה שקדמה לכך). עדותם תמיד חסרה.
- קידושין: השולחן ערוך פסק כרמב"ם שפתאים דינם כשוטה, אך הרמ"א פסק בקידושין כי מי שדעתו צלולה אף שהיא קלושה – קידושיו קידושין גמורים.
חולה אלצהיימר בהלכה
חולי אלצהיימר עוברים שלבים שונים של חוסר צלילות, המעלים שאלות לגבי חיובם במצוות ושותפותם בעסקים:
- צירוף למניין: השולחן ערוך פסק ש"ישן" מצטרף למניין, אך חולה אלצהיימר בשלב מתקדם אינו מצטרף. זאת משום שישן הוא "בר דעת" שרצונו לקיים מצוות ("אני ישנה וליבי ער"), בעוד חולה אלצהיימר נטול כוונות ורצונות.
- עלייה לתורה: הגר"י זילברשטיין פסק כי אם החולה מבין "למי מברכים", הוא יכול לעלות לתורה.
- אחריות עסקית: חולה אלצהיימר שהזמין סחורה או תרם צדקה בשלב של חוסר שפיות – האחריות עשויה ליפול על קרוביו שלא הגבילו את ייפוי הכוח שלו מהעסק.
- תוקף צוואה: הגרז"נ גולדברג פסק כי צוואה של זקן שאינו צלול אך העדים העידו כי בעת הכתיבה דעתו הייתה צלולה – תקיפה, אלא אם ברור שאילו היה בדעתו לא היה עושה כן.
דילמות מוסריות וחינוכיות
בסוגיית השמת ילד עם פיגור במוסד לא כשר, דן החתם סופר. הוא נטה להתיר זאת אם יש סיכוי שהילד יבריא וילמד דעת, כדי שלא יישאר שוטה כל ימיו. אולם בסוף דבריו החמיר בגלל החשש שמאכלות אסורות "מטמטמים את הלב". מנגד, הגר"מ פיינשטיין הקל במקרה של פיגור שאין לו מרפא, כיוון שאין חשש לטמטום הלב באדם שלא יגיע לעולם לידי חיוב מצוות, ובמיוחד כשיש חשש לסכנת נפשות עבור ההורים המטפלים בבית.
