לג בעומר מוכר במסורת היהודית כיום של שמחה, הדלקות ותהלוכות, אך מעבר לחגיגות, הוא טומן בחובו סגולה עתיקה ומופלאה לפקידת עקרות. בשיעורו המרתק, הרב שניאור אשכנזי צולל אל עומק דמותו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ומגלה כי הכוח לפקוד עקרות אינו רק "קסם" שמיימי, אלא טומן בחובו הדרכה מעשית לבניית קשר, אהבה וחיבור עמוק שמעבר לאינטרסים האישיים.
במהלך הדורות התקבע המנהג לקרוא לילד בשם "שמעון" או להבטיח לערוך לו את ה"חלאקה" במירון כסגולה לזכות בילדים. מקורות לכך נמצאים כבר בספר "טעמי המנהגים" ובעדויות מחצרות חסידים מלפני מאות שנים. הרב אשכנזי מציין כי אפילו רשב"י עצמו נולד לאחר שאמו, שרה, בכתה והתפללה במשך שנים רבות. על פי המדרש, דמעותיה הן אלו ש"השקו" את האילן היבש והפכו אותו לפורח.
אחד הסיפורים המפורסמים במדרש מספר על זוג שהגיע לרשב"י לאחר עשר שנות נישואין ללא ילדים כדי להתגרש. רשב"י, בצעד מפתיע, הורה להם: "כשם שנשאתם בסעודה, כך תיפרדו בסעודה". במהלך הסעודה, לאחר שהשתכרו מעט, אמר הבעל לאשתו: "קחי חפץ אחד יקר מביתי ושופי לבית אביך". האישה בחרה להרדים את בעלה ולהובילו לבית אביה, וכשהתעורר אמרה לו: "אין לי חפץ יקר בעולם יותר ממך".
עוד באתר:
רשב"י ראה את החיבור העמוק הזה, התפלל עליהם והם נפקדו. הרב אשכנזי מסביר כי רשב"י לא עשה זאת כ"טריק" גרידא, אלא כדי לעורר בהם את הנקודה הפנימית שבה הם בוחרים אחד בשני ללא קשר לתוצאה – הילדים.
הרב מדגיש כי לעיתים זוגות הופכים ל"פרויקט" של הבאת ילדים ושוכחים את הקשר ביניהם. "רשב"י רצה לגרום לה לבחור שוב בבעלה, להתעלות מעל העיסוק בילדים ולחזור לעסוק בו," מסביר הרב. "כשהיא בוחרת בבעלה מתוך ידיעה שהיא בוחרת בו יותר מהילדים, אז גם באו הילדים."
המסר המרכזי הוא היכולת לצאת מעצמנו – מה שמוגדר בשיעור כ"כבוד". בעוד שאהבה יכולה להיות אנוכית (לאהוב את מה שהזולת נותן לי), כבוד הוא היכולת לראות את הייחודיות של השני ולתת לו מקום.
נקודה נוספת שעולה היא חשיבות הצעקה – אי הקבלה של המציאות כגזירת גורל חלוטה. כמו שבפסח שני באו יהודים וצעקו "למה נגרע?", כך רשב"י מעורר את האישה לא להשלים עם המצב. "הקדוש ברוך הוא לא רוצה שנקבל את החיים שלנו כפי שהם," אומר הרב אשכנזי, "הוא רוצה שנעשה צעד, שנקפוץ מדרגה, שנכתוב גרסה טובה יותר של עצמנו."
