ר' משה נפרד מאביו: "כל חייו למד תורה בשמחה"

אחרי מיטתו של הרה"ג רבי אברהם אלטמן זצ"ל: עם מלאת ימי השלושים, הבן הבכור רבי משה אלטמן בדברי פרידה מאביו הגדול.

"הרב אברהם אלטמן זצ"ל, ראש ישיבת "עטרת צבי" באשדוד נולד בבואנוס איירס בירת ארגנטינה בשנת תרצ"ב, להוריו שהגיעו כמה שנים קודם מעיירה קטנה במזרח פולין. אבא שלו, ר' חיים, טען שהוא מרגיש שהאדמה באירופה רועדת משנאת יהודים.

בהיותו בן 12, האח הקטן מתוך 4 אחים, היגיע לארגנטינה תלמיד ישיבת "מיר" בשם הרב ניסים פקר, שריד השואה אשר הנאצים ימ"ש התעללו בו קשות עד שהצליח לברוח לדרום אמריקה. בהיותו תלמיד חכם מופלג, בער בו הרצון להנחיל את תורת "מיר" לתלמידים. היתה רק בעיה "קטנה". לא היתה בארגנטינה שום ישיבה מסודרת אלא קובץ משפחות שומרי מצוות שחלקם ניתן היה להגדירם "חובבי תורה".

הרב פקר לא התעצל והחל לגבש קבוצה של בערך 15 נערים בני 17/18 כדי להנחיל בהם את מתיקות התורה בעיון ועמקות כפי שנהוג היה בישיבות באירופה שחרבו בשואה. מכיוון שהרב אלטמן זצ"ל, היה בין 12, נדחה ולא התקבל לחבורה. אבל כבר אז העקשנות שלו שכללה בכי תמרורים תחנונים ובעיקר תפילה ישירה לה' לא הותירו לרב ניסים פקר ברירה והוא התקבל בסופו של דבר.

בכל שיעוריו ושיחותיו נהג היה הרב אלטמן זצ"ל לצטט חידושים ואמרות ששמע מפי רבו לפני כ-80 שנה. כך במשך לילות שלימים של "משמרות" התעלתה החבורה במעלות התורה והיראה. גם כשהתחתן ועסק לפרנסתו (לא היה מושג של כולל אז בארגנטינה) היה ראשו עסוק בלימוד תורה. בנו מספר שכשהרב אלטמן היה בין 30/ 35 נהג ללמוד כל בוקר בביתו בעמקות ועיון גמ' ורמב"ם בעיקר, משעה 5 עד שנסע לישיבה ליום ארוך של תפילות ולימוד. כמו כן נהג להרביץ תורה בבתי כנסת שונים בשכונתו.

כשהרב ניסים פקר זצ"ל עלה לארץ היה מוסכם על כולם שהרב אלטמן זצ"ל, יתמנה לראש הישיבה. ואכן זכה ללמוד וללמד אלפי תלמידים. אחד התלמידים היגיע אליו בגיל 17 ממוסד רפורמי. היום הוא ת"ח מופלג שזכה להקים מוסדות רבים, ישיבות, סמינר לבנות וכו'.

כשהרב אלטמן זצ"ל עלה לארץ והתיישב בעיר אשדוד, הציעו לו לפתוח חנות לפרנסתו. כמובן שדחה את ההצעה על הסף ותוך זמן קצר התמנה למורה ב"כיתה ישיבתית" בכיתה בבית ספר של החינוך העצמאי. אבל מכיוון שראשו הצמיח רעיונות ללא הרף, תוך כמה חודשים, הקים כבר "מתיבתא" משלו. אז, ביוזמת ה"פעילים" החלו להגיע אליו המון ילדים ממשפחות שלא היה ביכולתם להעניק להם את הצרכים הגשמיים והרוחניים.

בימי השבעה הגיעו אלפי אנשים, חלקן רבנים, ראשי קהילות, מגידי שיעורים, דיינים וכו' שלטענתם בלי הרב אלטמן זצ"ל, ספק אם היום הי'ו שומרי מצוות. כדי להחזיק כלכלית את המוסדות, נאלץ הרב אלטמן לנסוע המון לחו"ל להתרים את אחינו בני ישראל שבגולה. כדי להכריח את עצמו להיות כל הזמן עסוק בתורה, נהג למסור שיעור כללי בישיבה לפני נסיעתו לחו"ל וכשהיה מגיע לארץ, נסע לישיבה ישר מהשדה התעופה עם המזוודות למסור שיעור כללי על אף טרדות הנסיעה.

בכל נסיעותיו היה מוסר המון שיעורים ושיחות מתוך מטרה אחת, להפיץ כמה שיותר תורה אצל כמה שיותר יהודים. בכל בית שהיה מתארח היה מתעניין מה המצב של בני הבית, היכן הילדים לומדים, האם יש בבית צעירים וצעירות שצריך לעזור להם למצוא שידוך. לפעמים טיפל בבעיות של שלום בית. תמיד דאג לכל יהודי כאילו היה בנו. היה חשוב לו לראות יהודים שמחים. לדעתו אין שום היתכנות של עצבות בחייו של יהודי. כי שמחה נובעת מהידיעה שיהודי מנהל את חייו על פי התורה וגם אם חלילה יש קושיים, יש דרך סלולה שה' מוליך אותנו.

נקודה נוספת שאפיינה את הרב אלטמן זצ"ל היא שגם אם הזהירו אותו לא להגיע למדינה מסויים מכיוון שהמצב הכלכלי הוא בכי רע, היה נוסע בכל זאת אך ורק לחזק את הקהילה. כי מרגלא בפומיה של הרב אברהם אלטמן זצ"ל כי חיינו בעולם הזה היא להיטיב עם יהודים וגם כשליהודי יש מוסד או ישיבה משלו, זה לא רכוש פרטי אלא פרט קטן אחד מכלל עולם התורה ולכן זה לא משנה כלל עם יהודי תורם לישיבה שלי או לישיבה אחרת.

ת.נ.צ.ב.ה.