בשיעור לפרשת בחוקותי עסק הרב שניאור אשכנזי באחת השאלות היסודיות במחשבת ישראל: מדוע התורה, כשהיא מדברת על שכר ועונש, מבטיחה בעיקר ברכות גשמיות — גשם, יבול, שלום וביטחון — ואינה מפרטת את השכר הרוחני של עולם הבא.
לדברי הרב, השאלה הזו העסיקה את גדולי ישראל לדורותיהם. "לאן נעלם העולם הבא?", שאל. "למה התורה שבכתב לא מדברת בפירוש על עונג הנשמות, על גן עדן ועל השכר הנצחי?"
הרב הסביר כי התשובה העמוקה היא שהתורה מבקשת ללמד כיצד הקב"ה מביט על החיים. האדם נוטה למדוד את חייו לפי הנאה: כמה טוב לו, כמה קל לו, כמה הוא מרגיש סיפוק. אולם בעיני הבורא, החיים נמדדים במשמעות. "הקב"ה אומר: המתנה הכי גדולה שאני יכול לתת לכם היא עוד דקה של חיים. עוד ברכה, עוד תפילה, עוד חיוך לאדם, עוד מצווה — זה הדבר הגדול ביותר".
עוד באתר:
בהקשר זה הסביר הרב מדוע הברכות בפרשת בחוקותי קצרות יותר מן הקללות. לדבריו, אין בכך ביטוי למיעוט טובה חלילה, אלא להפך: הברכות מתחילות באות א' ומסתיימות באות ת', לרמז שהן כוללות את כל הטוב כולו. הקללות, לעומת זאת, נכתבו באותיות סמוכות ובסדר הפוך, כדי ללמד שגם הן נועדו להתהפך לברכה, אם האדם יבין את האזהרה ויעצור בזמן.
הרב הרחיב על קדושת החיים ביהדות והזכיר את ההלכה שלפיה מחללים שבת גם כדי להציל אדם שספק אם יחיה עוד רגע אחד בלבד. "רגע אחד של חיים הוא דבר אינסופי", אמר. "אולי באותו רגע אדם יהרהר תשובה, יאמר שמע ישראל, או ייתן לאחרים את הזכות לטפל בו ולעשות חסד".
לדבריו, גם מושגי הטומאה והטהרה מלמדים את אותו יסוד: כל התרחקות מן החיים היא טומאה, וכל חיבור לחיים הוא קדושה. היהדות אינה שואלת איך למות כיהודי, אלא איך לחיות כיהודי.
בסיום דבריו הביא הרב את מאמר חז"ל: "נוח לו לאדם שלא נברא". הוא פירש כי "נוח" אינו "טוב". החיים אינם תמיד נוחים, ולעיתים הם מלאים קושי. אבל הם טובים מאוד, משום שרק בעולם הזה אפשר ליצור, לשנות, להתגבר, לברך ולעשות לקב"ה דירה בתחתונים.
"הברכה הגדולה ביותר", סיכם הרב, "היא עוד רגע של חיים. הלוואי שנאהב את החיים כמו שהקב"ה אוהב אותם".
