השיח בשולחן בסעודת יום א' של חול המועד היה עצוב ורציני. "האם זה שדחף נקרא רוצח במזיד?" היתה השאלה הראשונית. המסקנה המיידית היתה שככל הנראה, ודאי שלא. איש לא חשב שאלה תהיינה התוצאות. האם הוא רוצח בשוגג, האם הוא צריך לברוח לעיר מקלט? תהו צעירי הצאן.
המבוגרים יותר הגיעו מהר מאד למסקנה שאפילו אם מדובר בהריגה מכוונת, הרי שמדובר ב"שניים שהרגו כאחד", שפטורין ממיתת בית דין, קל וחומר כאשר לא התכוונו לכך, ודינם קל יותר. המשוחחים ירדו לפסים פרטניים יותר, ניסו להבין כיצד ייתכן שמישהו רומס ואינו מבחין שהוא רומס ברגליו, נוטל חיים... מאוחר יותר התברר שאלה שרמסו נרמסו בעצמם, וממילא כל השאלה הזו נוגעת אליהם.
בתוך כל הדיונים הציבוריים שנוצרו מיידית בשאלת "מי אשם", נוצרה התעלמות מופגנת מאותם יחידים שלולא התנהגותם לא היינו עומדים בפני השבר על שבר הזה. איך אלה שהפנימו את המושג "מדלגין היינו" התעלמו מהעובדה שאינם מדלגים על ארונות של מתים, אלא יוצרים אותם; איך כל ההתרכזות בהשגת המטרה נבעה מאנוכיות מופגנת, כזו שמקדשת את המטרה הרוחנית שלהם – קרבה לנפטר הדגול רגע לפני פרידה סופית – על חשבון הגשמיות של כל אלה שסביבם.
עוד באתר:
עוד רבות ידובר בשאלת האחריות הציבורית, בכשלים השונים שיצרו את הכאוס הנורא הזה. אולי האסון הזה ישים סוף למצב המסוכן שבו מיטת נפטר גדול מוצבת בתוך מבנה וממילא יש אסון ידוע מראש שרק בנס לא קרה עד היום, ומתברר שהנפטר עצמו, הגר"ש וואזנר זצ"ל, התנגד לכך; אולי האסון יגרום לכך שארוע המוני באשר הוא לעולם לא יתרחש בלי ארגון מספיק קודם לכן; עוד רבים הלקחים שניתן יהיה ללמוד ואשר ודאי לא השכלתי לעמוד ולהבין אפילו את מחציתם.
אבל בדבר אחד אין לי שום ספק: לו היתה צורת החשיבה של אותם יחידים נובעת ממקור תורני, לו היו מסוגלים לחשב האם מעשיהם עלולים ליצור תוצאה של רוצח במזיד, רוצח בשגגה או שניים שהרגו כאחד, לו היו מעשיהם מתוך חשיבה תורנית ולא מצוות אנשים מלומדה – כל נהרות המילים שכבר נשפכו על הנושא לא היו באים לעולם, כי האסון הזה היה נמנע. לו היו הדוחפים הראשוניים, אלה שגרמו לאפקט הדומינו הנוראי שלמרות הכאב אפשר לומר כי רק בנס הסתכמו התוצאות "רק" בהרוג אחד ועוד 3 פצועים קשה, צועדים בדרכים שהותוו על פי עיקרון "בכל דרכיך דעהו", אז הם היו זוכים ל"והוא יישר אורחותיך", ולא לתוצאה האיומה שבה חזינו.
