בספרי החסידות ובדברי רבותינו מובא חיזוק נפלא על דברי הגמרא במסכת שבת, המתארת את הימים המכריעים שלפני מתן תורה. בראש חודש סיוון באו בני ישראל למדבר סיני, וביום שבת ניתנה להם התורה. בין אם נפסוק כחכמים הסוברים שהתורה ניתנה בו' בסיוון, ובין אם נפסוק כרבי יוסי הסובר שהיה זה בז' בסיוון, לכל הדעות בראש חודש סיוון עצמו לא נאמר לישראל דבר. הקדוש ברוך הוא לא נתן להם שום ציווי כהכנה למעמד הנשגב. חז"ל מסבירים זאת במשפט קצר וטעון: "יומא קמא לא אמר להם ולא מידי משום חולשא דארחא" – ביום הראשון לא אמר להם דבר, בגלל חולשת הדרך.
ה'שם משמואל' מבקש להעמיק בסיבת אותה עייפות. האם הדרך מרפידים להר סיני הייתה כה ארוכה ומתישה? הרמב"ן עורך חשבון גאוגרפי ומסיק שמדובר היה במרחק קצר ביותר, ספק אם היה שם מרחק של תחום שבת, הליכה של לא יותר משעה קלה. אם כן, מדוע היו בני ישראל כה עייפים עד שלא ניתן היה לדבר עמם? התשובה נעוצה ברובד עמוק יותר של הנפש. ה'חידושי הרי"ם' מסביר כי העייפות לא נבעה מהמאמץ הפיזי של ההליכה, אלא מהקרב עם עמלק. עמלק, שעליו נאמר "אשר קרך בדרך", הטיל בישראל חולשה שהיא "חולשת הדרך" במהותה – חולשת הלב והנפש.
כאן מגדיר ה'שם משמואל' יסוד פסיכולוגי כביר: חולשת הגוף היא תוצאה של חלישות הדעת. הנפש, כשהיא שוקעת במחשבות טורדניות על צרות, טרדות ומצוקות, מכלה את האנרגיה החיונית של האדם. בני ישראל, דור הדעה, הבינו שהמעמד הממתין להם הוא שיא הדבקות – "פנים בפנים דיבר ה' עמכם". הם ידעו שהם עומדים להגיע לדרגת נבואה כשל משה רבנו, וכשהביטו בעצמם שבוע לפני החתונה הגדולה, הם נתקפו ייאוש. הם ראו את עצמם רחוקים כל כך מהתגלות כזו, עד שלא האמינו ביכולתם לעמוד בדבקות של שער הנו"ן דקדושה.
עוד באתר:
זהו בדיוק המקום שבו עמלק נכנס לתמונה. עמלק בגימטריה הוא "ספק". הוא מעורר ספקות פנימיים וגורם לאדם להטיל ספק בכוחותיו וביכולותיו. כפי שמזהיר ספר ה'תניא', יש להיזהר שהיצר הרע לא יתערב בחשבון הנפש ויהפוך את ההכנעה לעצבות וייאוש, שהם מצד הסטרא אחרא. בני ישראל טעו לחשוב שאם מצבם הרוחני ירוד ועמלק הצליח להילחם בהם, הם בוודאי לא ראויים לתורה. אך האמת היא שהבטחת השם "תעבדון את האלקים על ההר הזה" היא ודאית, והאדם נדרש רק לעשות את שלו ולהאמין שביכולתו להתעלות.
כדי להמחיש את עוצמת האמונה הנדרשת, מובא משלו של ה'חובות הלבבות': אדם היודע שממתין לו אוצר זהב מעבר לנהר, או שניתנו לו שעות ספורות לאסוף מאוצר המלך, לא ירגיש עייפות או לאות. הוא יהיה עסוק כולו במשימה, ללא דקה פנויה לעייפות. אם בני ישראל היו חלשים בראש חודש סיוון, למרות שראו את ענן השכינה ואת האש בראש ההר, הרי זה רק בגלל הקרירות שהכניס בהם עמלק, שגרם להם לומר לעצמם: "אין לנו שייכות לקדושה הזו".
ביום השני של סיוון, ביקש הקדוש ברוך הוא לחזק את רוחם. הוא מזכיר להם: "אתם ראיתם אשר עשיתי במצרים". הוא מבקש מהם לא להביט על מה שחסר להם, אלא על הדרך הכבירה שעשו ממ"ט שערי טומאה אל שערי הקדושה. "ואשא אתכם על כנפי נשרים" – ה' מרים את האדם מעבר למה שהוא מסוגל ללכת בכוחות עצמו. החיזוק הנדרש הוא בגישה: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי" – רק תתחילו מעתה, ותהיו לי "ממלכת כהנים", שכל אחד מכם ימשול על רצונו ויהיה שר על לבו.
מחשבות אלו מלוות אותנו גם בציפייה למשיח. לעיתים אדם אומר לעצמו: "איך אני מוכן לביאת המשיח? הרי לא סיימתי מסכת, לא תיקנתי את מידותיי". אך הציפייה למשיח, כפי שהסביר הרב מבריסק, צריכה להיות כזו שהאדם משתוקק באמת להיות חלק ממנה, מתוך ידיעה שהמשיח יאפשר לנו להגיע לשלמות בקיום התורה. אמונה זו היא שמביאה לטהרת המוחין.
בערב חג השבועות, אנו נדרשים לאיזון עדין. מצד אחד, "נפשי כעפר לכל תהיה" – ביטול מוחלט וענווה, כפי שסימל המנהג ללכת לישון בליל שבועות כדי שהקב"ה "ייקח" אותנו לחופה (בבחינת 'כי יקח איש אשה' ולא שהיא לוקחת את עצמה). מצד שני, עלינו לזכור ש"בשבילי נברא העולם" ושהבחירה היא בידינו. אדם צריך להאמין בעצמו, כפי שהקב"ה הורה למשה לענות למלאכים בעצמו כדי שיאמין בכוחו.
הדרך הרוחנית רצופה לעיתים בנפילות, בבחינת "שני צעדים קדימה ואחד אחורה". ההרגלים השליליים של האתמול הם אלו שמעכבים אותנו היום, אך אין זו עדות לנסיגה אלא עדות לכך שפקחנו את עינינו והבנו את חומרת ההרגל. השינוי דורש סבלנות ואמון. בראש חודש סיוון זה, עלינו להשליך מעלינו את חלישות הדעת של עמלק, לזכור את "כנפי הנשרים" שנשאו אותנו עד הלום, ולדעת שכל השתוקקות ורצון לאמת הם הם הכלים לקבלת התורה מחדש.
