הטלטלה הפוליטית באיראן לאחר חיסולו של המנהיג העליון עלי חמינאי ממשיכה לעורר מאבקי כוח פנימיים בצמרת המשטר. אף שבנו, מוג'תבא חמינאי, הוצג כיורש הרשמי של אביו, דיווח נרחב ב"ניו יורק טיימס" מצביע על כך שהשליטה האמיתית במדינה עברה בפועל לידי קבוצה מצומצמת של בכירי משמרות המהפכה, שמנהלים את מוקדי ההחלטות הרחק מעיני הציבור.
לפי אנליסטים מערביים ומומחי ביטחון, הדרג החדש בטהרן אינו מבוסס עוד על סמכות דתית מוחלטת כפי שהיה בתקופת עלי חמינאי, אלא על "אחוות לוחמים" – רשת ותיקה של גנרלים ואנשי מודיעין שצמחו יחד במהלך מלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80. אותה מלחמה, שנחשבת לאירוע המכונן ביותר עבור דור המפקדים הנוכחי, עיצבה תפיסה קשוחה של הישרדות מול המערב בכל מחיר.
הפרופסור סעיד גולקאר מאוניברסיטת טנסי, הנחשב לאחד המומחים הבולטים למשמרות המהפכה, תיאר את עומק השליטה של אותה קבוצה ואמר: "במהלך קרוב ל-40 שנה, אחוות המודיעין הזו השתלטה תחילה על משמרות המהפכה, וכעת היא הפכה לאחווה שמנהלת את המדינה כולה". לדבריו, לאנשי החונטה יש גישה כמעט בלתי מוגבלת למערכות המודיעין, למידע פנימי ולמוקדי הכוח הכלכליים והצבאיים של איראן.
עוד באתר:
עוד הוסיף גולקאר: "יש להם מידע מודיעיני עצום, הם מכירים כל פרט על האופן שבו המערכת עובדת, על האופוזיציה, על הרפורמיסטים ואפילו על חבריהם השמרנים. הם עוקבים, שולטים ומדליפים זה על זה". לפי ההערכות, מערכת היחסים ההדוקה והחשדנות ההדדית בתוך הצמרת הביטחונית יצרו מנגנון שליטה פנימי שמונע כמעט כל אפשרות למרד או הפיכה.
אחת הדמויות המרכזיות שמקשרות בין המערכת הפוליטית לבין משמרות המהפכה הוא מוחמד באקר קאליבאף, יו"ר הפרלמנט האיראני. קאליבאף, שבעברו שימש כמפקד חיל האוויר של המשמרות וכראש המשטרה הלאומית, נחשב לאדם בעל שאיפות פוליטיות רחבות במיוחד. לפי הדיווח, יריביו בטהרן חושדים כי הוא מנסה לקדם מהלכים מדיניים מול ארצות הברית כדי לבסס את מעמדו כאיש החזק הבא של איראן.
במקביל, חיזק המשטר את האחיזה הביטחונית במדינה באמצעות מינויו של הגנרל מוחמד באקר זולקאדר לתפקיד מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי. זולקאדר, הנחשב לקיצוני במיוחד, קיבל אחריות לרכז את שיתוף הפעולה בין הצבא, מנגנוני הביטחון, מערכת המשפט והמערכת הפוליטית – בעיקר כדי למנוע התפרצויות מחאה פנימיות בתקופה הרגישה שלאחר חיסול חמינאי.
לפי ההערכות, מוג'תבא חמינאי עצמו אינו מחזיק בכוח האבסולוטי שהיה לאביו במשך עשרות שנים. אנשי החונטה משתמשים בשמו ובמעמדו הדתי כדי לשמר לגיטימציה ציבורית לשלטון, בזמן שהם עצמם נמנעים מחשיפה פומבית ופועלים מתוך מתקנים תת-קרקעיים מאובטחים מחשש לחיסולים בידי גורמי מודיעין זרים.
המהפך שעוברת איראן בתקופה האחרונה משנה גם את אופיו של המשטר. המדינה, שהוקמה לאחר המהפכה האסלאמית של 1979 כתיאוקרטיה הנשלטת בידי אנשי דת, הופכת בהדרגה למשטר צבאי הנשען על כוחם של מפקדי משמרות המהפכה. בעוד אנשי הדת ממשיכים להופיע בחזית הרשמית, השליטה האמיתית עוברת יותר ויותר לידי גנרלים ותיקים המחזיקים בנשק, בתקציבים ובמערכות המודיעין.
במערב מעריכים כי המבנה המבוזר של הנהגת משמרות המהפכה הוא גם הסיבה לכך שאיראן מצליחה להמשיך לתפקד למרות המכות שספגה במהלך המלחמה. בניגוד למשטרים ריכוזיים התלויים במנהיג יחיד, באיראן פועלת רשת צפופה של מוקדי כוח המפקחים זה על זה ומנהלים יחד את המדינה. המשמעות מבחינת ישראל וארצות הברית היא שגם חיסולים דרמטיים בצמרת אינם בהכרח ממוטטים את המערכת – אלא רק מעבירים את הכוח לידיים אחרות בתוך אותה חונטה סגורה.
