1. במסכת שבת מובא וכן נפסק להלכה: 'סותר על מנת לבנות במקומו, הוי סותר. סותר על מנת לבנות שלא במקומו, לא הוי סותר.' כלומר: איסור סתירה בשבת קיים דווקא כאשר האדם הורס כדי לבנות מחדש באותו המקום. אבל אם כוונתו לבנות במקום אחר, אין זו מלאכת סתירה האסורה מן התורה.
אלא שכאן הגמרא מתקשה מאוד. הרי ל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת כולם נלמדו מן המשכן – 'מכדי, כל מלאכות ילפינן להו ממשכן, והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא!' – עם ישראל היה נוסע ממקום למקום: "ויסעו ממרה ויבואו אילימה", "ויסעו מאלים ויבואו מדבר סין", "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני" וכן הלאה לאורך כל מסעות המדבר. מפרקים כאן ובונים שם. המשכן לא נשאר קבוע באותו מקום.
ואם כן, כיצד אפשר ללמוד מן המשכן שדווקא "סותר על מנת לבנות במקומו" נחשב מלאכת סתירה?
עוד באתר:
מתרצת הגמרא: 'שאני התם, כיון דכתיב: 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו', כסותר על מנת לבנות במקומו דמי.'
דברי הגמרא, לכאורה, תמוהים מאוד. סוף סוף, בפועל, המשכן פורק במקום אחד והוקם במקום אחר לגמרי. וכי העובדה שכל המסעות והחניות היו "על פי ה' " משנה את המציאות? כיצד אפשר לומר, שבנייה במקום אחר לחלוטין נחשבת כאילו נעשתה באותו המקום ממש?
2.
בהקדמה לספר "חידושי הגרנ"ט" למרן רבי נפתלי טרופ זצ"ל, מביאים תלמידיו משל נפלא שבו ביאר ראש הישיבה את דברי הגמרא. נביא את המשל בגירסה מעט יותר עכשווית:
אדם נוסע מתל אביב לירושלים. אם תשאל אותו במהלך הדרך: "איפה אתה?" בכל כמה דקות תקבל תשובה אחרת.
"אני ליד נתב"ג", "עכשיו באזור לטרון", "הגעתי לשער הגיא", "עוד מעט ירושלים". המקום שלו משתנה כל הזמן, כי הוא עומד בפני עצמו ונע ממקום למקום.
אבל תינוק קטן שנמצא בזרועות אמו – זה אחרת לגמרי. גם אם האם נוסעת מתל אביב לירושלים, אחר כך לחיפה ואחר כך לבאר שבע, אם תשאל את התינוק: "איפה אתה?" – התשובה תמיד תהיה אותה תשובה: "אני בידיים של אמא."
המקום הפיזי אולי משתנה, אבל מבחינתו הוא לא באמת עבר מקום. כי המקום שלו איננו נקבע לפי הנקודה שבה הוא נמצא אלא לפי החיבור שלו לאמו.
לאור זאת ביאר הרב את דברי חז"ל. לדבריו, בני ישראל במדבר – היו נשואים, כביכול, בזרועותיו של הקב"ה. "כאשר ישא האומן את היונק." הם לא קבעו לעצמם היכן לעצור והיכן להמשיך. לא הם החליטו מתי לחנות ומתי לנסוע. "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו." ממילא, אצלם כבר לא שייך לומר: כאן מקומם וכאן אינו מקומם. כי מי שנמצא כל כולו בידיים של אבא, איננו באמת מחליף מקום.
בדיוק כאותו תינוק קטן, שאמו עוברת ממקום למקום, ובכל זאת מבחינתו הוא תמיד באותו המקום עצמו – בידיים של אמא. כך המשכן במדבר. אמנם בפועל הוא פורק כאן והוקם שם, אך כל זמן שישראל היו דבוקים לגמרי ברצון השם ונישאים אחריו ממסע למסע – הכול נחשב כמקום אחד ארוך של קרבת אלוקים.
3.
כך תיאר דוד המלך בתהילים את מנוחת הנפש תחת השגחת הבורא: "כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי" – כמו תינוק קטן שאינו מוטרד מן הדרך ומן המקומות המתחלפים, משום שכל ביטחונו נתון בידיים שנושאות אותו. כך האדם: כשהוא יודע באמת שהוא בידיים של אבא, הוא מפסיק לעסוק כל הזמן בשאלה איפה הוא נמצא, ומתחיל להבין מי הוא שנושא אותו לאורך כל הדרך.
