המילים "פולסא דנורא" נשמעות כאילו יצאו מעולם נסתר ורחוק: ארמית, אש, מלאכי חבלה, קללה חמורה, טקס סודי. בתודעה הישראלית, בעיקר מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין, הביטוי הזה כבר איננו רק מושג קבלי עמום. הוא הפך לסמל ציבורי טעון מאוד, כזה שמיד מעורר שאלות על גבולות המחאה, גבולות השפה, והקו הדק שבין זעקה רוחנית לבין שיח שעלול להיתפס כהתרת דם.
הפעם, הסערה מתעוררת סביב היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב מיארה, שהפכה בשנים האחרונות לאחת הדמויות השנואות ביותר בציבור החרדי. לא מדובר רק במחלוקת משפטית קרה. מיארה מזוהה עם קו תקיף, עוין ואכזרי כלפי עולם התורה: דרישה לאכיפת גיוס על בני הישיבות, הפסקת סבסוד מעונות, פגיעה בהטבות כלכליות, שלילת הנחות בתחבורה ציבורית ובביטוח הלאומי, פגיעה בזכאות ל"דירה בהנחה", ואף צעדים אזרחיים נוספים נגד מי שמעמדם מול הצבא אינו מוסדר.
בתוך האווירה הזו, לא מפתיע שהזעם הציבורי מגיע לשטיבלאך, לשיחות רחוב, לקווי נייעס ולרשתות. השאלה היא מה מותר לומר, מה מותר לכתוב, ומה כבר עלול להיחשב חציית גבול.
עוד באתר:
מה זה בעצם פולסא דנורא?
בתרגום פשוט, "פולסא דנורא" פירושו מכת אש או שוט של אש. במקורות הקדומים הביטוי מופיע כהתייחסות לעונש שמימי, כוח רוחני או מכה עליונה, ולא בהכרח כטקס מסודר שבו בני אדם מתכנסים כדי לקלל אדם חי. הנוסח המוכר בציבור הישראלי, עם טקס דרמטי סביב דמות ציבורית, הוא תופעה מודרנית בהרבה מן האופן שבו רבים מדמיינים אותה.
זו נקודה חשובה: לא כל דבר שנאמר עליו "קבלה" הוא בהכרח מסורת מוסמכת מרבותינו הקדושים מדורי דורות. סביב הפולסא דנורא יש מחלוקת גדולה גם בעולם הדתי והחרדי עצמו. יש מי שרואים בו מעשה חסר תוקף, ויש מי שמתייחסים אליו כאל ביטוי קיצוני של כאב, זעם ומחאה רוחנית. כך או כך, כאשר הביטוי יוצא מן הספרים והסיפורים ונכנס לזירה הפוליטית, הוא מקבל משמעות ציבורית חדשה.
השם "פולסא דנורא" פרץ לתודעה הישראלית בעיקר סביב יצחק רבין. כחודש לפני הרצח, נטען כי פעילי ימין קיימו נגדו טקס כזה. לאחר הרצח, הפך האירוע לאחד הסמלים הקשים של תקופת ההסתה שקדמה לרצח. חשוב לדייק: אין לומר שכל טקס כזה מוביל לאלימות, ואין לקבוע קשר פלילי אוטומטי בין טקס לבין מעשה רצח. אבל מבחינה ציבורית, הסמל נחרת עמוק מאוד.
מקרה נוסף היה בשנת 2005, בתקופת ההתנתקות, כאשר פעילי ימין קיצוני טענו כי ערכו פולסא דנורא נגד ראש הממשלה דאז אריאל שרון. לפי הדיווחים מאותה תקופה, הטקס נערך בבית העלמין הישן בראש פינה, והמשתתפים דיברו בגלוי על רצונם ששרון ימות בשל תוכנית ההתנתקות.
דווקא הדוגמאות הללו מסבירות מדוע המערכת המשפטית והציבורית מתייחסת לביטוי הזה ברגישות גבוהה. בישראל, "פולסא דנורא" איננו נשמע כמו עוד קללה. הוא נשמע כמו שפה שיש לה היסטוריה מדממת בשיח הפוליטי.
כאן נמצאת השאלה המרכזית. מי שמדבר על פולסא דנורא עשוי לטעון: אינני קורא לאדם לפגוע במיארה, אינני אומר לקחת נשק, אינני מבקש פעולה פיזית. זו לכל היותר תפילה, קללה, ביטוי רוחני או אמירה של זעם.
אבל הצד השני של המשוואה פשוט לא נעלם: כאשר מדובר בטקס שמזוהה בציבור כבקשה למותו של אדם חי ומזוהה, ודאי כאשר מדובר בעובדת ציבור בכירה, הדבר עלול להתפרש לא רק כתפילה אלא גם כמסר ציבורי חריף מאוד: האיש או האישה הללו ראויים להסתלק מן העולם.
וכאן צריך לומר בזהירות ובבהירות: ביקורת קשה על מיארה היא לגיטימית. זעם חרדי כלפיה הוא מובן לחלוטין על רקע הצעדים המיוחסים לה נגד בני הישיבות ומשפחותיהם. אפשר לכתוב נגדה, להפגין נגדה, לדרוש את הדחתה, לתאר את מדיניותה כעוינת, אכזרית ומנותקת. אבל ברגע שהשיח עובר לשפה של מוות, אפילו מוות "משמים", הוא נכנס לאזור מסוכן יותר.
החוק הישראלי איננו בוחן רק אם נאמרה מילה קשה. הוא בוחן תוכן ונסיבות. סעיף 144ד2 לחוק העונשין עוסק בהסתה לאלימות או לטרור. לפי הסעיף, פרסום קריאה לעשיית מעשה אלימות, או דברי שבח, אהדה, עידוד, תמיכה או הזדהות עם מעשה אלימות, יהיה עבירה אם לפי תוכנו ונסיבותיו קיימת "אפשרות ממשית" שיביא למעשה אלימות. העונש הקבוע בחוק עשוי להגיע עד חמש שנות מאסר.
כלומר, לא כל אמירה חריפה היא עבירה. לא כל קללה היא הסתה. גם לא כל דיון בפולסא דנורא הוא עבירה. אבל אם יש קריאה ממוקדת נגד אדם מסוים, במיוחד דמות ציבורית שנמצאת במרכז עימות טעון, ואם הקריאה מלווה בשפה של מוות, חיסול, שמחה על פגיעה או עידוד להצטרפות, הסיכון המשפטי עולה מאוד.
לכן התשובה לשאלה "האם פולסא דנורא נגד מיארה היא הסתה לרצח?" איננה תשובה טכנית של כן או לא. משפטית, כל מקרה ייבחן לפי הנוסח, המפרסם, הקהל, העיתוי והאווירה. אבל ברור שקריאה פומבית לערוך טקס שמזוהה עם ייחול מוות ליועצת המשפטית לממשלה עלולה בהחלט להיבחן כהסתה לאלימות, גם אם המנסח יטען שהתכוון רק לעניין רוחני.
אי אפשר להבין את הסערה בלי להבין את המקום שבו נמצאת מיארה בתודעה החרדית. עבור חלקים רחבים בציבור, היא אינה נתפסת כפקידת משפט ניטרלית, אלא כסמל של מערכת משפטית שמבקשת לכפות על עולם התורה תפיסת עולם חילונית, כפרנית, נוקשה ומנוכרת. ההחלטות והעמדות שנקשרו בשמה נתפסות לא כוויכוח טכני על תקציבים, אלא כפגיעה ישירה בילדי אברכים, במשפחות ברוכות ילדים, בבחורי ישיבות, באברכים ובמוסדות התורה.
מכאן מגיע הביטוי הקשה בשטח. בשיחות פנימיות, בבתי הכנסת ובשטיבלאך, מיארה מתוארת לא פעם כמי שמובילה מלחמה ממשית נגד הציבור החרדי. זהו סנטימנט חריף, עמוק ורחב. הוא לא ייעלם בגלל מאמרי מוסר על "שיח מכבד". כאשר משפחה מרגישה שלוקחים לה מעון, הנחה, קורת גג ויכולת להתפרנס, היא אינה מדברת בשפה אקדמית.
ועדיין, גם בתוך הזעם הזה, חייבים לשמור על הבחנה פשוטה: מאבק ציבורי כן; אלימות לא. ביקורת חריפה כן; ייחול מוות לא. התנגדות עזה למיארה כן; קריאה לפגיעה בה לא.
