בפינתו השבועית מתורתו של האור החיים הקדוש, מתעכב הרב צבי אריה אדלר על אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בפרשת השבוע – שלח – חטא המרגלים והתגובה החריפה של הקב"ה בעקבותיו.
לאחר שהמרגלים שבו מארץ ישראל והוציאו את דיבתה רעה, מספרת התורה כי בני ישראל נשאו את קולם בבכי, התלוננו על משה ואהרן ואף ביקשו לשוב למצרים. בשיא המשבר אומר הקב"ה למשה: "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ, וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ".
הרב אדלר הביא את שאלתו של האור החיים הקדוש: מה הטעם ביצירת עם חדש? וכי מי ערב לכך שגם אותו עם לא יחטא בעתיד?
עוד באתר:
לדבריו, האור החיים מסביר כי המילים "גוי גדול ועצום ממנו" אינן מתייחסות לכמות או לעוצמה פיזית, אלא לאיכות הנשמות. אילו היה נברא עם חדש ממשה רבנו, היו אלו נשמות גבוהות וקדושות יותר, הקרובות יותר לקדושה ובעלות יכולת גדולה יותר לעמוד בניסיונות ובעבודת ה'.
האור החיים מבאר כי דור יוצאי מצרים נשא עמו את השפעת הטומאה והשעבוד של מצרים, ולכן התמודד עם קשיים רוחניים מיוחדים. לעומתם, עם חדש היה עשוי לקבל נשמות זכות ומרוממות יותר, שהיו מתקשות פחות בעשיית הרע ומסוגלות יותר לדבוק בטוב.
אלא שכאן מגיע המסר המרכזי. למרות האפשרות ליצור עם "טוב יותר", הקב"ה לא עשה זאת. הרב אדלר הסביר כי הסיבה לכך היא שהקב"ה אינו מחפש שלמות טכנית או הצלחה אוטומטית, אלא את עצם ההתמודדות.
"הקב"ה לא מחפש מלאכים", אמר. "מלאכים כבר יש בשמים. הוא מחפש בני אדם שמתמודדים, נופלים וקמים, נאבקים וממשיכים להתקדם".
בהקשר זה הזכיר הרב אדלר את דבריו של רבי נחמן מברסלב, שאמר כי אילו רצה הקב"ה לעבוד את עצמו באופן מושלם – לא היה זקוק לבני אדם כלל. דווקא משום שהאדם מוגבל, נכשל ומתמודד, יש ערך עצום למעשיו ולמאמציו.
את דבריו חתם במסר מעשי: גם כאשר האדם נתקל בקשיים רוחניים או אישיים, עליו לזכור שהמטרה אינה להיות מלאך, אלא להתאמץ ולהתקדם מתוך המציאות האנושית. "תהיו קדושים – אבל תהיו אנשים", סיכם, "ודווקא בתוך המאבק וההתמודדות טמון הניצחון האמיתי".
