הטעות הראשונה והאחרונה של מחבלי החמאס שוביו של מקסים הרקין – הייתה להאמין לו. במשך שנתיים וחצי של שבי מפרך בתת־קרקע של רצועת עזה, הוא ניהל משחק מוחות מורט עצבים שבו כל מילה לא במקום פירושה מוות. הם ראו בו עוד אזרח שנחטף משטחי ישראל; הם לא ידעו שמתחת לבגדים האזרחיים מסתתר קצין צה"ל, היחיד שנותר בחיים מבין קבוצת השבויים ששהתה עמו.
כעת, כשהוא מציין את יום הולדתו ה־38, הרקין חושף לראשונה את מה שהתרחש במחשכים – את רגעי הלחץ הכבד שהובילו אותו להכריז על התאסלמותו, את הסרטונים המבוימים שבהם אולץ להשתתף, את היומן הסודי שקבר באדמת עזה ואת התפנית הרוחנית המפתיעה שהובילה אותו לעבור ברית מילה מורכבת דווקא לאחר שחרורו.
"אתה מבין שאתה הבא בתור"
רגע החטיפה בשדות שבין קיבוץ בארי לרעים היה נקודת המפנה שבה הוכרעה אסטרטגיית ההישרדות שלו. שניות לפני שהמחבלים כבלו את ידיו, הרקין קיבל החלטה מהירה: הוא שלף את מכשיר הטלפון שלו ואת תעודותיו הציבוריות והצבאיות, וזרק אותם אל בין השיחים. הוא ידע היטב שחשיפת היותו קצין בצה"ל תהפוך אותו לנכס אסטרטגי, אך גם תעמיד את חייו בסכנה מיידית. "חשבת שאם יגלו שאתה קצין גורלך יהיה רע יותר?" נשאל בראיון המיוחד בתאגיד השידור, והשיב נחרצות: "מה זה רע יותר? הייתי שורד אולי כמה שעות".
עוד באתר:
המעבר לחשכת המנהרות היה חד ואלים. "המחבלים הגיעו גם מצד השטח הפתוח", הוא משחזר את רגעי הלכידה הדרמטיים, "אתה שומע את הצרחות ותפילות של אנשים ובכי וממוות… וירי… אתה מבין שאתה הבא בתור. הכדור הראשון התפספס להם, עבר לי ליד האוזן, ואז התקפלתי וביקשתי מבורא עולם… ביקשתי שהוא יעזור למשפחה שלי לגדל את הילדים שלי, זה חבל שאני לא אראה איך הם גדלים".
הוא הובל אל מעמקי האדמה, 30 מטרים מתחת לפני השטח, מנותק לחלוטין מאור יום, כלוא בתוך קופסת בטון צפופה. התנאים הפיזיים הקשים לוו במשטר קפדני של בידוד ושתיקה מאולצת. יחד עמו בתא שהו חטופים נוספים, בהם סגב קלפון, אולם נאסר עליהם ליצור כל קשר עין או דיבור. "שלושה חודשים אחרי שנחטפנו לא ננתו לנו לדבר", מספר קלפון, שותפו לשבי. "פעם אחת שדיברנו… פיצצו אותנו. שמו לי מסכה שלושה ימים על הראש".
כדי להחזיק מעמד ברגעים האפלים, פיתחו השניים פנטזיה קטנה, עוגן של שפיות שהחזיק אותם בחיים: "היינו יושבים והיינו אומרים תמיד: מקס, אם יוצאים בחיים, דבר ראשון שעושים – אומרים לצלב האדום תעצור לנו ביילו, קונים נס קפה הפוך ויושבים עם סיגריה, מסתכלים על השמיים. זה היה החלום שלנו".
הטקס מתחת לאדמה: "ומפה אתה אמור לעמוד בדרישות"
בתוך הבדידות המוחלטת, החל להיווצר לחץ מנטלי ודתי מצד השובים. הדיבורים על האסלאם הפכו תכופים, והרקין הבין שעבורו, ההתמסרות למשחק הדתי היא האמצעי היחיד להפחתת רמת העוינות ולשמירה על חייו. "דיבורים על דת… זה דרך היחידה איכשהו להתקשר איתם ואולי לקבל קצת יותר מידע והבנה", הוא מסביר.
תהליך ההתאסלמות הכפויה בשבי הוגדר על ידו כמהלך טקטי ומחושב. השובים אפשרו לו להתקלח – מצרך נדיר ויקר ערך במנהרות – וסיפקו לו בגדים נקיים לצורך המעמד. "הם עושים לך טקס שאתה מרים אצבע, אומר כמה 'פסוקים' בערבית… אומרים את זה שלוש פעמים נראה לי, וזהו, כאילו ואתה מוסלמי. ומפה אתה אמור לעמוד בדרישות ותנאים".
הדרישה המרכזית הייתה השתתפות מלאה בחמש התיפלות היומיות, כשהוא כורע לצד שוביו על המחצלת. אולם בעוד פיו מלמל את הפסוקים בערבית, מחשבותיו היו במקום אחר לחלוטין. "בתפילה אתה עומד, אומר מה שצריך להגיד, כאילו בלי להכניס איזה משמעות אמיתית. ומה חושב? אתה מדבר עם בורא עולם, פשוט שם בשבי".
ההתאסלמות פתחה בפניו אשנב קטן של אמון מצד מפקד השובים, שכונה על ידו "הג'וקר". לקראת יום הולדתו, העניק לו השובה מחברת פשוטה כדי שיכתוב בה פסוקי קוראן. הרקין ניצל את המתנה הזו כדי לנהל חיים כפולים מתחת לאף של חמאס. בחלק המרכזי העתיק את פסוקי הדת כפי שנדרש ממנו, אך את חלקה האחרון של המחברת הפך ליומן אישי חסוי, שבו הטמין מכתבים לאמו ולאינטראקציות עתידיות עם בתו הקטנה. "הפכתי ליומן, ספר שאיש לא יקרא… ומסמן לעצמי מרחב שבו אוכל לשמור סוד… ככה אני מזכיר לעצמי שאני עוד חי, שאני אבא ובן".
היומן הזה, שהכיל את העדות האותנטית ביותר על חייו בשבי, לא יצא מעולם מרצועת עזה. בידיעה ברורה שהמחבלים יעכו לערוך עליו חיפוש מדוקדק לפני השחרור, הרקין קיבל החלטה כואבת לקבור את המחברת עמוק באדמה, מתחת ליציקת בטון בבית שבו הוחזק, רגע לפני שאולץ לעזוב את המקום.
רסק עגבניות והודעות מאיימות לשרים
חלק ניכר מההתעללות שעבר הוקדש לניצולו לצרכי לוחמה פסיכולוגית. הרקין, שסווג על ידי שוביו כ"אסיר מספר 24", אולץ להשתתף בסרטוני תעמולה שהופקו תחת תנאי הפקה קפדניים ומבוימים היטב. בסרטונים אלו ניסו המפיקים מטעם חמאס לשוות לו מראה של פצוע אנוש כתוצאה מהפצצות צה"ל.
"ההפקה מתחילה מתחבושות, אולי יוד, רסק עגבניות וחול", הוא מספר על מאחורי הקלעים של הסרטונים העזתיים, "אין לי תרופות, מורחים עליך, שמים לך שאתה תראה להם פצוע אמיתי לפי דעתם, ומתחילים לצלם". גם ברגעים אלו ניסה הרקין להשתמש בנימת קולו ובמחוות גוף מרומזות כדי לאותת למשפחתו בארץ שהסרטון כפוי ומבוים.
ההתעללות הפיזית והנפשית הגיעה לשיאה כאשר השובים החליטו להשתמש בו כדי להעביר מסרים ישירים למקבלי ההחלטות בישראל. במהלך השבי, צילמו המחבלים סרטון שבו הם מכים אותו נמרצות, ושלחו את התיעוד ישירות לטלפון הנייד של אחד משרי הממשלה. "פעם אחת שהם צילמו איך הרביצו לי ושלחו את זה לאחד מהשרים שלנו בממשלה… 'שן תחת שן, עין תחת עין', זה היה מסר לאיתמר בן גביר".
החזרה לחיים והברית בגיל 38
לאחר שנתיים וחצי של הישרדות עיקשת במחשכים, שוחרר מקסים הרקין וחזר אל זרועותיהם של אמו טלה ובתו מוניקה. אולם החזרה הביתה לא הייתה סוף המסע, אלא תחילתו של תהליך ארוך של שחזור הזהות העצמית שנמחקה בשבי. את רשימות הזיכרונות שקבר בעזה החל להעלות על הכתב, במטרה להוציא את הספר שמשחזר את היומן האבוד.
הרקין, שנולד באוקראינה לאם יהודייה ולאב נוצרי, לא נימול בילדותו. דווקא החוויה של ההתאסלמות הכפויה והשהות הממושכת בשבי חמאס עוררו בו דחף פנימי עמוק להשלים את זהותו היהודית. במהלך נסיעה לרוסיה, שם נפגש עם קהילת חב"ד והרב הראשי בערל לאזאר, גמלה בליבו ההחלטה לעבור הליך של ברית מילה בגיל 38.
"בשבילי זה סגירת מעגל, להשלים את מה שהיה חסר", הוא מסביר בהתרגשות את הצעד הלא שגרתי, "בורא עולם נתן לי הזדמנות לחיות מחדש, אני צריך לתת מינימום של הכבוד שאני יכול ולהיות שלם עם עצמי. והלכתי ועשיתי ואני נהנה ולא מתחרט לרגע למה שעשיתי". במסגרת המעמד הוענק לו השם היהודי הרשמי: מקסים זלמן זליג הרקין, על שם אבות משפחתה היהודים של אמו.
למרות הזוועות שעבר, פלאשבקים התכופים וההשוואות הבלתי פוסקות למציאות שמחוץ למנהרות, הרקין מסרב לתת לרגשות הנקם לנהל את חייו החדשים. "אין בי נקמה. כי אם יש בי נקמה, אז במה אני יותר טוב מהם? אין לי. אבל אני מאמין שבורא עולם עושה חשבון לכל אחד, כל אחד יקבל מה שמגיע לו בדיוק. היום כאבא וכאח, הדבר הכי חשוב בשבילי שהילדים שלי יהיו אנשים טובים. טובים באופי שלהם, בנפש, בלב… הטוב ינצח את הרע, תמיד".
