במסכת אבות אומרים חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קורח וכל עדתו."
וכאן מתעוררת שאלה פשוטה. מדוע המשנה אומרת "מחלוקת קורח וכל עדתו"? לכאורה, היה צריך לומר: "מחלוקת קורח ומשה". הרי המחלוקת לא הייתה בין קורח לבין אנשיו אלא בין קורח ועדתו לבין משה רבנו.
ה'כתב סופר' מבאר יסוד עמוק: מחלוקת לשם שמים איננה מחלוקת שאין בה ויכוח. להפך. הלל ושמאי נחלקו כמעט בכל תחום בתורה. אבל למרות חילוקי הדעות, הייתה להם מטרה אחת משותפת: לברר את רצון ה'. הם התווכחו על הדרך, לא על היעד.
עוד באתר:
אצל קורח הסיפור היה שונה לחלוטין. הבעיה לא הייתה רק במה שאמרו. הבעיה הייתה במה שהסתתר מאחורי הדברים. כלפי חוץ הם נראו מאוחדים. כולם דיברו על שוויון, על צדק ועל הנהגה. כולם עמדו יחד באותו מחנה והשמיעו אותן טענות, אבל מתחת לפני השטח, כל אחד רצה משהו אחר.
קורח עצמו ביקש את ההנהגה. הוא סבר, שמתוקף מעמדו במשפחת קהת היה ראוי לקבל תפקיד בכיר יותר. לעומתו, דתן ואבירם כלל לא הגיעו מאותו מקום. הם היו מבני ראובן, והשקפתם הייתה שונה לחלוטין. מבחינתם, ההנהגה הייתה צריכה לחזור לשבט הבכור.
נמצא, שהמחלוקת לא הייתה רק בין קורח למשה. היא הייתה קיימת כבר בתוך המחנה של קורח עצמו. כולם צעדו יחד, אך לא צעדו לאותו כיוון.
לכן המשנה אינה אומרת "מחלוקת קורח ומשה", אלא "מחלוקת קורח וכל עדתו". כי עוד לפני שהם נחלקו על משה, הם כבר היו חלוקים בינם לבין עצמם.
קל מאוד לאחד אנשים סביב השאלה נגד מי הם. הרבה יותר קשה לאחד אותם סביב השאלה בעד מה הם. התנגדות משותפת יכולה ליצור רעש, כותרות ואפילו מחנה גדול. אבל כאשר כל אחד מושך לכיוון אחר, האחדות הזו אינה מחזיקה מעמד. רק מטרה משותפת יכולה להחזיק ציבור לאורך זמן.
וזה בדיוק מה שאומרת המשנה: מחלוקת לשם שמים – סופה להתקיים. גם אם יש בה ויכוחים חריפים. אבל מחלוקת שאינה לשם שמים, כזו שמאחוריה מסתתרים אינטרסים שונים ומנוגדים – סופה לקרוס לתוך עצמה. כי כאשר אין יעד משותף, גם הדרך המשותפת לא תאריך ימים.
