המשדר נפתח בהתרגשות גדולה לקראת נושא שנוגע בנימי הלב של כל בית יהודי, בפרט בעונות של חופשות, חופש גדול ותקופות מתח. אפרת ברזל מארחת באולפן את המטפלת המקצועית הילה טאובר (בעלת תואר שני בטיפול באמצעות אומנויות, מטפלת זוגית ומומחית לפוסט-טראומה) לשיחה עמוקה וישירה, בגובה העיניים, על המושג שכולם זקוקים לו אך דורות שלמים לא למדו אותו: ויסות רגשי.
הילה שיתפה כיצד חוויית ההכנה לתוכנית עצמה ייצרה אצלה ויסות: לאחר שהמוח הריץ אינספור רעיונות ותוכניות, משפט אחד של אפרת – "אני פשוט סומכת עליך, וזהו" – השקיט את המערכת והוליד את המיקוד בכאן ובעכשיו.
מהפכת הוויסות: למה פעם לימדו אותנו למעוך את הרגשות?
"אנחנו כבני אדם מתפתחים רק באמצעות קשרים עם בני אדם אחרים", פותחת הילה ומזכירה את ניסויי הקופים הידועים של הפסיכולוג הארי הארלו, שבהם נמצא כי גורי הקופים העדיפו להיצמד לדמות אם רכה ומרופדת, גם כאשר המזון סופק להם באמצעות דמות אם עשויה תיל. שהוכיחו כי ללא מענה לצרכים רגשיים, היצור החי אינו יכול להתפתח, גם אם יסופקו כל צרכיו הפיזיולוגיים.
עוד באתר:
הילה מצביעה על כשל היסטורי בחינוך של הדורות הקודמים: "פעם, עם עליית הגישה ההתנהגותית בפסיכולוגיה, כולם היו תלויי תוצאה. אם הילד התנהג יפה – חיזקו אותו. אם הוא בכה או התרגז, לימדו את ההורים פשוט למעוך את הרגש. שלחו אותנו לחדר, הענישו, או פלטו את האמירה המוכרת: 'אם תבכה, אני אתן לך סיבה אמיתית לבכות'. התוצאה היא דורות שלמים של מבוגרים שלא למדו לנהל את הרגשות שלהם, והיום אנחנו צריכים ללמוד הכל מחדש".
כדי להבין מהו ויסות רגשי, הילה מציגה את ההגדרה המילונית המורכבת משלושה שלבים קריטיים:
- לזהות את הרגש.
- לנהל אותו.
- לאזן את עוצמת התגובות בהתאם למצב הנתון, כדי למנוע אימפולסיביות (דחפיות).
מודל האגרוף: הפיזיולוגיה של "עף לנו הסכך"
כדי להסביר בצורה ארצית ופשוטה כיצד המוח פועל בשעת הצפה, מציגה הילה תרגיל גופני מבריק (המבוסס על המודל של ד"ר דניאל סיגל): תרגיל המוח בכף היד: פתחו את כף היד, קפלו את האגודל פנימה אל מרכז כף היד, וסגרו עליו את ארבע האצבעות האחרות.
- ארבע האצבעות הסגורות מלמעלה: מייצגות את האונה הקדם-מצחית – המוח החושב (אחראי על תכנון, זמן, למידה, חשיבה רציונלית ותרגילי חילוק ארוך).
- האגודל המקופל בפנים: מייצג את המערכת הלימבית – המוח הרגשי, ובקצהו נמצאת האמיגדלה (האחראית על הפעלת רגשות וחרדות). המערכת הזו יושבת על בסיס כף היד, המייצג את מאגר הזיכרונות ותת-המודע שלנו, שכן זיכרון נצרב רק כשהוא מלווה ברגש ותנועה (Emotions).
- מפרק כף היד (החיבור לזרוע): מייצג את גזע המוח – המוח הזוחל/האוטומטי (נמצא בבסיס הגולגולת). הקדוש ברוך הוא יצר אותו כדי להגן עלינו ולדאוג להישרדותנו, מבלי שנצטרך לחשוב.
"כאשר קורה משהו שהוא יותר מדי, מהר מדי, מוקדם מדי, כמו שמן שנשפך על הרצפה רגע לפני שינה או ילד שמתווכח ברגע של לחץ – האמיגדלה נדלקת בשבריר שנייה. המוח החושב קופץ למעלה (האצבעות נפתחות) וחברות שלי מכנות זאת: עף לנו הסכך. המוח החושב נעלם, ואנחנו פועלות ישירות מהבטן וממערכת העצבים האוטומטית. השכל הוא כמו משטרה – הוא מגיע תמיד רק אחרי שהאירוע הסתיים".
ברגע שהמערכת מוצפת, הגוף מפעיל באופן בלתי נשלט את אחד מחמשת מנגנוני ההגנה האוטומטיים (חמשת ה-F-ים):
- Flight (ברח): התגובה הראשונית של המערכת כדי להציל את החיים במינימום אנרגיה.
- Fight (הילחם): יציאה למלחמה מול האיום.
- Freeze (קפא): שיתוק של המערכת כאשר היא לא יודעת אם לברוח או להילחם (כמו איילה מול אורות רכב).
- Faint (התעלף): ניתוק של המודעות ומערכת העצבים כדי שלא לחוות את עוצמת הכאב.
- Fawn (התרפסות/ריצוי): מנגנון חדיש של שיתוף פעולה או ריצוי שלא מרצון, כדי לקנות שקט זמני באזור של איום.
סומטיק אקספיריאנס: הגוף זוכר הכל
הילה מסבירה באמצעות גישת ה-SE של פיטר לוין, כי חוויות פוגעניות נצרבות ישירות בתוך הגוף. אפרת ברזל מדגימה זאת בסיפור ילדות מטלטל מגיל חמש בגן בהרצליה: כשהעוזרת אלגרה חילקה תה חם בכוסות פלסטיק תכלת, אפרת אמרה לילד שלידה, אמיר גולדינג, שהתה חם. אמיר השיב לה בביטול: "מטומטמת, אולי זה קר? רואים שאת מטומטמת". אפרת משתפת שעד היום, כשהיא בת 53 וחצי ופותחת את המקפיא כדי להוציא צ'יפס לילדים, עדי הקור קופצים ומזכירים לה את אותה תחושת "מטומטמת" גופנית.
בשיחה שהתקיימה שנים מאוחר יותר בין אפרת לאחיה, התברר שגם האח נשא חוויה גופנית הפוכה: הוא הרגיש "סתוּם ומטומטם" לידה לאורך כל הילדות, משום שהיא הצליחה לפתור תרגילי חילוק ארוך בקלות כשחזרו מאנגליה, בעוד הוא התקשה בהם. "זה מוכיח", אומרת הילה, "שהגוף והמוח זוכרים הכל. בטיפולים כמו EMDR (הקהיית רגשות באמצעות תנועות עיניים וגירוי דו-צידי) אנחנו מעלים את התמונות האלו כדי לנתק את האמונות השליליות שנצרבו בגוף".
משל הנהר והסירה: איך סותמים את החורים בנפש?
הילה מציגה משל עמוק שלמדה מהמדריך שלה, טולי פלינט, המבוסס על עולם ה-EMDR:
משל הנהר והסירה: נדמיין נהר שבתחתיתו מונחות אבנים גדולות וקטנות, המייצגות את הטראומות והפגיעות שעברנו בחיים (החל מחבר שהעליב בגיל חמש ועד לאירועים קשים). מעל זורמים המים, ועל המים שטה סירה המייצגת את האישיות שלנו. כשיש מספיק מים בנהר, הסירה שטה בבטחה. אך כשהמים נמוכים, הסירה נחבטת באבנים שבתחתית ונוצרים בה חורים שגורמים לנו לשקוע ולצאת מוויסות.
"כדי שהסירה תפליג, אנחנו צריכות לעשות שתי פעולות: לסתוֹם את החורים (לטפל בפגיעות העבר באמצעות סקרנות פנימית) ולמלא מים בנהר – להכניס משאבים", מסבירה הילה. המשאבים חיוניים במיוחד בתקופות של לחץ, מלחמה או חופש בבית. פירמידת הצרכים של מאסלו מוכיחה שלא ניתן להגיע למימוש עצמי או לוויסות אם הצרכים הבסיסיים ביותר – שינה, אוכל ובריאות – אינם מטופלים. כשהמיכל שלנו מלא ועמוס מדי, וההכלה הופכת לפסיבית ("לספוג ולספוג עד שמתפוצצים"), מערכת העיכול הנפשית משתבשת והכל מתפרץ החוצה.
אפרת מוסיפה כי הדרך הנכונה לתיקון מערכות יחסים (על פי מודל ה-EFT – טיפול ממוקד רגש) היא לנהל את השיח דווקא כשיש שלום ורוגע בבית. לדבר על המריבה שהייתה בגוף ראשון ("כשאמרת כך, הרגשתי לא אהובה" ולא "אתה אשם"), ובכך לעבד את הפיוז שקפץ ולמנוע את הפיצוץ הבא.
מדריך מעשי: כלים מהירים לעזרה ראשונה וויסות
כאשר "עף הסכך" ואנחנו מזהות הצפה רגשית, מחשבתית או גופנית, הילה מציעה טכניקות פיזיולוגיות מהירות להורדת העוררות והחזרת המוח החושב למקומו:
- ריבוע הנשימה האמיתי: שאיפה מהאף (4 שניות), עצירת נשימה (4 שניות), נשיפה מהפה (4 שניות), ועצירה (4 שניות).
- טכניקת בועות הסבון (תחליף ל"פרח ונר"): הילה ממליצה לילדים שלא לכבות נר (שכן יש בכך עניין תורני), אלא לדמיין שהם מייצרים בועת סבון עדינה – השאיפה היא עמוקה והנשיפה איטית ומבוקרת, כדי שהבועה לא תתפוצץ.
- אפסוס המערכת (גראונדינג): התזת מים קרים על הפנים או שתיית מים קרים (זה מפעיל את מערכת העצבים הפרסמפתטית ומאותת לגוף שהסכנה חלפה). לילדים מוצפים ניתן להריץ כפולות של לוח הכפל או לזרוק משפט מפתיע כמו "השמש ירוקה!" כדי להחזיר את המוח החושב לפעולה.
- תרגיל 5-4-3-2-1 לחמשת החושים: למנות 5 דברים שרואים, 4 דברים שממששים, 3 דברים ששומעים (טונים נמוכים או איומים מרגיעים את המערכת, כמו קול שופר), 2 דברים שמריחים, וטעם אחד בפה.
- הרפיית שרירים (ג'יקובזון): לכווץ את כל שרירי הגוף חזק-חזק במשך מספר שניות, ואז להרפות בבת אחת.
השיחה נחתמת בקריאה לאמהות להחזיק בחמלה עצמית ובדיאלקטיקה (ה"גם וגם" של שיטת ה-DBT): לקבל את המציאות ואת המוגבלויות של עצמנו, לצד מחויבות לערכים ולשינוי. "הכאב הוא חלק מההתפתחות – אלו כאבי גדילה", מסכמת הילה. "רוצו לחבק את הילדים שלכם, תשתפו אותם בתהליכי הוויסות שאתן עוברות ('אמא עצבנית עכשיו, אמא הולכת לחדר להירגע ולשמוע מוזיקה'), ותבנו משפחה בריאה ומבוססת".
האזינו לתוכנית המלאה בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
