בשעה שבה מועלות עצמות סבו וסבתו של בנימין זאב הרצל מבלגרד לירושלים, ומובאות לקבורה בהר הנושא את שמו, כדאי לעצור לרגע לפני נאומי ההתרגשות ולשאול שאלה הרבה פחות נוחה.
לא איזה סבא היה להרצל. איזה נכד נשאר ממנו.
שמעון ורבקה הרצל היו חלק משרשרת יהודית עתיקה. אנשים שחיו בתוך עולם יהודי, מסורת יהודית וחיים יהודיים. מאה וחמישים שנה אחר כך מדינת ישראל טורחת להביא את עצמותיהם ארצה ולהניח אותן בחלקת הכבוד הלאומית.
עוד באתר:
אבל מן הנכד המפורסם שלהם, האיש שהפך לסמל הציונות המדינית, לא נותר בעולם אפילו צאצא אחד.
זו איננה שמחה לאיד על טרגדיה משפחתית. להפך. סיפור ילדיו של הרצל עצוב מאין כמותו. בנו הנס המיר את דתו רח"ל; ילדיו האחרים עברו חיים קשים, והשושלת הישירה כולה נגדעה.
וזה בדיוק המקום לשאול מהו בסופו של דבר ניצחונו האמיתי של עם.
הרצל יכול היה לחלום על מדינה, בן־גוריון יכול היה להקים מוסדות, צבאות וממשלה. אי אפשר למחוק את משמעותם ההיסטורית של המעשים האלה. אבל עם ישראל התקיים אלפי שנים לפני הקונגרס הציוני, והוא התקיים מסיבה פשוטה הרבה יותר: אבא יהודי מסר לבנו, אמא יהודייה לבתה, דור אחרי דור.
הציונות החילונית ביקשה לברוא את "היהודי החדש" – כזה שמנותק מהגולה, מהעיירה ומהמסורת, ומחובר רק לארץ ולכוח. מול התפיסה הזו עומדת המציאות ההיסטורית: ניתוק מהשורש הרוחני והמסורתי הוביל גם לניתוק פיזי ולטמיעה בקרב העמים.
"כי לא תשכח מפי זרעו" – זו אולי ההבטחה הלאומית הגדולה ביותר שניתנה לנו.
לכן חתונה יהודית היא מן הרגעים השמחים ביותר בחיי יהודי. לא רק שני אנשים החליטו לחיות יחד. עוד חוליה נוספה לשרשרת. עוד בית קם. עוד ילדים ילמדו שמע ישראל. עוד דור יידע מי היו אבותיו ולאן הוא שייך.
גם אצל בן־גוריון נחשף המתח הזה. בנו היחיד, עמוס, נישא לאישה נוצרייה, ורק שנים לאחר מכן הוסדר גיורה האורתודוקסי שלה ושל ילדיה.
אפשר להעלות עצמות יהודיות לירושלים. אפשר לקרוא הר על שמו של אדם. אפשר להקים אנדרטאות ולכתוב ספרי היסטוריה.
אבל מורשת יהודית אינה נמדדת רק בשאלה היכן קבור סבא שלך. היא נמדדת בשאלה אם הנכד שלך עדיין יודע שהוא יהודי.
בסופו של דבר, לא סבא יהודי הוא ההישג. נכד יהודי הוא ההישג.
יהיו הדברים לטובת נשמתם של שמעון ורבקה הרצל ז"ל, שלא זכו להותיר אחריהם זרע ישראל.
