אירוע חריג שהתרחש בימי 'בין הזמנים' עורר דיון הלכתי אקטואלי. קבוצת בחורים שהזמינה צימר בצפת תמורת אלף שקלים, הגיעה למקום כשעה וחצי בלבד לפני כניסת השבת, ולתדהמתם הודיעה להם בעלת הצימר כי השכירה את המקום לאנשים אחרים והציעה להם חלופה בדמות צימר בראש פינה תמורת תשלום של 800 שקלים.
לאור קצר הזמנים, החשש להיטלטל באוטובוסים והספק אם קיימת תחבורה ציבורית בשעה זו, החליטו הבחורים לקחת מונית בעלות של 150 שקלים שתסיע אותם לצימר בראש פינה. בעקבות המקרה, הופנתה שאלה הלכתית לגאב"ד רבי שלמה ידידיה זעפראני האם זכאים הבחורים לקזז מתעריף השכירות את דמי הוצאות הנסיעה מצפת לראש פינה מחמת השינוי שביצעה בעלת הצימר.
בתשובתו ההלכתית בגיליון "כתר תורה", מנתח הגאב"ד רבי שלמה ידידיה זעפראני את חילוקי הדינים בהסתמך על השולחן ערוך, הנתיבות, הערך ש"י והפוסקים. בבסיס הדיון מובא כי כל משכיר חל עליו שיעבוד הגוף והנכסים להעמיד לשוכר את בית השכירות, ואם פשע המשכיר והשכיר את הבית לאחר, מחוייב הוא להעמיד לשוכר בית אחר כדוגמתו או לחלופין שוכרים עליו או מטעים אותו מדין "דבר האבד" וערבות. עם זאת, הגאב"ד מחדד כי דינים אלו קיימים רק במידה ונעשה קניין שכירות.
עוד באתר:
על כן, הכרעת הדין מתחלקת לפי אופן ההזמנה: במידה ושולמו דמי קדימה הנחשבים כקניין שכירות, הבחורים היו זכאים מן הדין אף לפנות את השוכר שנכנס או לדרוש מבעלת הדירה להעמיד להם בית אחר בצפת, והסכמתם לעבור לראש פינה הייתה לפנים משורת הדין. במצב כזה, מכוח שיעבוד השכירות שמחייב את בעלת הבית לדאוג שהשוכרים יקבלו את דוגמת שכירותם ללא טורח מחמת השינוי שביצעה, זכאים הבחורים לדרוש את הוצאות הנסיעה במונית על סך 150 שקלים.
מאידך, במידה ולא שולמו דמי קדימה ואין מנהג ברור להחשיב את ההזמנה כסיטומתא, ההתקשרות נחשבת כ"דברים בעלמא" בלבד (ואף מדין מחוסרי אמנה יש מקום לפטור מאחר שהבחורים התאחרו להגיע). במצב זה בעלת הבית אינה מחוייבת להעמיד דירה חלופית, והמעבר לראש פינה נחשב כשכירות חדשה שהיא על אחריות הבחורים בלבד. לפיכך, מחוייבים הם לשלם את מלא 800 השקלים עבור הצימר בראש פינה, ולא יוכלו לקזז מתוכם את הוצאות הנסיעה במונית.
