כפי שמסתמן היום לפי הסקרים, גדי איזנקוט הוא זה שיקים את הממשלה הבאה, לכאורה בתמיכת רע"ם שאולי תוכשר באמצעות שילובו של ח"כ יואב סגלוביץ. רוב הפרשנים מנבאים לה חיים קשים, והם צודקים. אבל גם אם הממשלה הזו תצליח איכשהו לשרוד את ימיה הראשונים, יש לה תאריך תפוגה מובנה של שנה ושלושה חודשים לכל היותר. בנקודת הזמן הזו, הממשלה תגיע למוקש הוודאי שיפיל אותה: חוק תקנות יהודה ושומרון. כזכור, זו הסיבה שהובילה לקריסת ממשלת בנט-לפיד; למרות פרישת עידית סילמן, הממשלה ההיא עוד הצליחה להחזיק מעמד, אך כשהגיע חוק יו"ש היא קרסה לתוך עצמה ונאלצה לפזר את הכנסת רק כדי שהחוק לא יפקע.
מיד עם הקמת ממשלת נתניהו האחרונה, הקואליציה מיהרה להעביר את החוק והאריכה את התקנות בחמש שנים. מכיוון שבניגוד להרבה תחזיות הקואליציה הזו החזיקה מעמד ארבע שנים שלמות, המכשול החוקי הזה עתיד להופיע הרבה יותר מהר ממה שמתכנני ממשלת איזנקוט לוקחים בחשבון.
וזה עוד לפני שדיברנו על משברים ודאיים אחרים: חוק האזרחות, שגם הוא כמעט הפיל את הממשלה, יגיע לשולחן הכנסת כשלושה חודשים בלבד לאחר הקמת הממשלה. ועוד משבר שאיתו איזנקוט יצטרך להתמודד: אם ישראל עדיין תהיה במצב מלחמה או הסלמה ביטחונית, איך בדיוק יצליח להעביר את הארכת מצב החירום בעורף כשהוא נשען על הרכב קואליציוני כזה?
עוד באתר:
אז לפני שהציבור הישראלי הולך לקלפיות, חשוב לשים את הדברים על השולחן ולהבהיר דבר אחד: בעוד שנתניהו מתכנן להקים ממשלה לארבע שנים ולשמור על יציבות שלטונית, התוכנית האסטרטגית של גדי איזנקוט שונה לחלוטין. מדובר למעשה במלחמת התשה שנועדה לעייף את נתניהו ולנסות לגרום לו לפרוש מהחיים הפוליטיים, וזאת מתוך ידיעה ברורה שהממשלה הזו לא תוכל לשרוד מעבר לתאריך התפוגה של השנה ושלושה חודשים.
אפרופו התוכנית של איזנקוט, בליכוד מביטים בחרדה בהתרסקות הפוליטית של נפתלי בנט. רק לפני כמה חודשים זה היה נשמע הזוי, אבל זאת המציאות כיום. בליכוד יש חשש אמיתי שבנט לא יעבור את אחוז החסימה, אך מאחורי הקלעים מסתתר דווקא אינטרס מפתיע; בתרחיש שבו גדי איזנקוט יצליח להקים ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות, בליכוד דווקא היו מייחלים לראות את בנט כחלק מאותה קואליציה. הסיבה לכך פשוטה: הם בונים עליו שיהיה הראשון לפרק אותה מבפנים.
בסביבת נתניהו זוכרים היטב את ימיו של בנט כשר בממשלות הליכוד. באותן שנים, בנט תפקד לא פעם כ"אופוזיציה בתוך הקואליציה". הוא ניסה בעקביות לאגף את הממשלה מימין, למשוך אותה לקצוות ולא היסס לאתגר או לחבל בפעילותה כשהדבר שירת אותו.
בליכוד משוכנעים שהתסריט הזה יחזור על עצמו, והפעם עם תמריץ חזק בהרבה. בנט ינסה בכל הזדמנות לאגף את ממשלת איזנקוט מימין, כשהפעם יעמוד לזכותו אינטרס כפול: בניגוד לממשלת השינוי, הפעם הוא לא יישב על כיסא ראש הממשלה, מה שיקל עליו להתנער מאחריות ולתקוף את המדיניות מבפנים. בנוסף, הובלת המהלך לפירוק ממשלת מרכז-שמאל-ערבים תעניק לבנט את כלי הטהרה האולטימטיבי. זהו המהלך הפוליטי המושלם מבחינתו כדי למחוק את "העבר הבעייתי" שלו עם רע"ם, להוכיח את נאמנותו המחודשת לימין ולשקם את מעמדו בקרב הבוחרים השמרנים.
מי שעשויים להכריע את מאזן הכוחות בגוש המרכז אינם דווקא ראשי המפלגות, אלא השחקנים שסביבם. חילי טרופר וגלעד ארדן נתפסים כדמויות בעלות משקל ציבורי משמעותי, אך כל אחד מהם התעקש לעמוד בראש רשימתו ולא הסכים לוותר על ההובלה. כתוצאה מכך, טרופר חבר ליועז הנדל, בעוד ארדן יצא לדרך עם יולי אדלשטיין – שני פוליטיקאים שמרחב האפשרויות שלהם מצומצם יותר.
בתווך נמצאת איילת שקד, שניסתה לרקוח חיבור רחב בין בני גנץ, דדי שמחי, יולי אדלשטיין ועליזה בלוך. אלא שאדלשטיין, שכבר היה מחויב לארדן, הציב תנאי ברור: חיבור עם גנץ יתאפשר רק אם גם ארדן יצטרף. גנץ הסכים, אולם ארדן דרש לעמוד בראש הרשימה – ובנקודה הזו המגעים קרסו. זמן קצר לאחר מכן השיק ארדן מפלגה עצמאית יחד עם אדלשטיין. כעת נותר גנץ לבדו, והמהלך המתבקש מבחינתו עשוי להיות חבירה לאיילת שקד.
מכאן צפוי להתפתח הקרב האמיתי על קולות הבוחרים בגוש. השאלה המרכזית תהיה אילו חיבורים יצליחו לייצר את הערך הפוליטי הגבוה ביותר. בני גנץ, כך נראה, יתעקש לרוץ עד הסוף. יש לו תשתית כלכלית איתנה והוא כבר הוכיח בעבר יכולת להפתיע את הסקרים ביום הבחירות. מנגד, טרופר והנדל עשויים לבחור במסלול בטוח יותר אם תונח בפניהם הצעה להשתלב ברשימתו של איזנקוט. גם גלעד ארדן ניצב בפני דילמה לא פשוטה: הוא נכנס למרוץ באיחור, ומפלגתו עדיין אינה עוברת את אחוז החסימה. השורה התחתונה היא שלמרות ריבוי הרשימות החדשות, לבני גנץ יש, בשלב זה, את הסיכוי הגבוה ביותר לשרוד את המרוץ ולהפוך לשחקן המשמעותי ביותר בגוש המרכז.
