הפגנה באלעד בליל שבת.
מה גרם לחסידים, ליטאים וספרדים לצאת בליל שבת אל הרחובות — ומה הם באמת מבקשים להשיג?
כבר כמה שבועות שלא הייתי בשבת בעיר מגורי אלעד.
עוד באתר:
השבת זכיתי והתארחתי בליל שבת אצל משפחה מהקהילה. אחרי ארוחה דשנה יצאתי להליכה לכיוון הבית. היה זה ליל שבת שקט, כמו שאמור להיות בעיר חרדית, ואני עושה את דרכי ברחוב בן זכאי, לכיוון רחוב רשב”י.
ואז, ממש במקרה, אני פוגש ידיד שלא ראיתי כבר זמן רב — הרב רייניץ, שאיתו היינו בעבר שכנים קרובים.
“נו, אתה בא למחאה?” הוא שואל אותי, כמעט כמשיח לפי תומו.
“איזו מחאה?” אני שואל.
“בכיכר הבאה. למטה. כבר שבועיים שבכל שבת מתאספים שם תושבי העיר — חסידים, ליטאים וספרדים — שרים שירי שבת, ורוקדים. ככה הם מפגינים את קדושת השבת.”
אני מביט בו בתמיהה.
“על מה יש שם הפגנה?”
“מה, אתה לא יודע מה הולך שם?”
אני מסביר לו שאני אמנם גר בעיר, אבל לא באמת יודע מה מתרחש באותו מקום.
ואז הוא מתחיל לספר.
“אם אנחנו נהיה שם — הם לא יהיו שם”
מתברר כי בכיכר המדוברת נוהגים להתאסף בשבתות חבר’ה צעירים. העירייה, לדבריו, אינה עושה מספיק כדי לטפל בהם, והם מגיעים למקום, נפגשים, עושים רעש, ובחלק מהמקרים גם מחללים שם את השבת.
“זה לא מתאים לעיר חרדית”, הוא אומר לי.
לכן, בשבועות האחרונים, החלו תושבים להגיע למקום. לא כדי להתעמת איתם, אלא כדי למלא את המקום באווירה אחרת: שירי שבת, ריקודים ואווירה של קדושה.
“אבל בשביל מה?” אני שואל.
והוא משיב לי משפט פשוט:
“אם אנחנו נהיה שם — הם לא יהיו שם.”
המשפט הזה משכנע אותי להצטרף אליו.
אנחנו ממשיכים יחד לכיוון הכיכר.
וכשאני מגיע, אני מגלה מחזה שלא ציפיתי לראות.
במרכז הכיכר עומדים תושבי העיר, חסידים, ליטאים וספרדים, ושרים יחד שירי שבת. רוקדים במעגל גדול. שירי שבת מתנגנים, אנשים רוקדים, והכיכר מקבלת לפתע אופי שונה לחלוטין.
אבל אז אני מתחיל להבחין גם בצד השני של התמונה.
מסביב נמצאים אותם חבר’ה צעירים שבגללם, למעשה, יצאה המחאה לדרך. אני רואה חבר’ה עם כלבים, בנים ובנות יחד, כאלה עם טלפונים וכאלה עם סיגריות בעיצומה של השבת.
ואני מתחיל לשאול את עצמי: מה בעצם קורה כאן?
מצד אחד, מעגל של תושבים שרוקדים ושרים שירי שבת. מצד שני, צעירים שמסתובבים סביבם.
המחאה אינה נשארת במקום.
בהדרגה היא מתחילה לזוז מהכיכר לכיוון רחוב רבי מאיר, אל הצומת הבאה למטה. אני יורד יחד עם המפגינים.
העימות ברחוב
ככל שאנחנו יורדים, הרחוב נעשה צפוף יותר.
ואז אני מבחין בשלוש בנות שעולות לכיוון המפגינים. הן עם כלבים, מרימות אותם בידיהן ומנסות לעבור דרך הקבוצה.
אחת מהן אומרת: “למה שאני אעבור רגיל? מפגינים נגדי”, ודוחפת את עצמה דרך המפגינים.
הדבר מעורר כעס אצל חלק מהנוכחים. מתחילות צעקות, האווירה מתחממת, וגם אדם נוסף, אח שלה או מישהו מטעמה, מתערב.
גם כלפיו מופנות צעקות.
לרגע נדמה שהאירוע עלול לצאת משליטה.
אבל בסופו של דבר מגיע מישהו, מרגיע את הרוחות, והאירוע מסתיים בשלום.
המפגינים ממשיכים לרדת.
ואני, שכבר מצאתי את עצמי בתוך האירוע, מתחיל לשוחח עם האנשים שגרים במקום.
“זה המקום היחיד בעיר…”
בכניסה לאחד הבניינים אני רואה תושב עומד.
“אתה גר כאן?” אני שואל.
“כן.”
“למה כל הדבר הזה? למה דווקא פה? למה צריך שיבואו לפה להפגין?”
הוא מסביר:
“זה לא טוב. זה המקום היחיד בעיר שאין בו חניות בצדדים, והוא הכי רחב באמצע העיר. כל האנשים נפגשים פה. וזה גורם לזה שיש פה רעש עד מאוחר בלילה. יש כאן חילול שבת, וזה קשה מאוד למי שגר פה.”
בהמשך אני פוגש אברך נוסף, שעומד בצד.
“כן”, הוא אומר לי, “זה קשה למי שגר פה. אני גר כאן, ובכל ליל שבת החבר’ה הצעירים מגיעים, עושים רעש, מחללים שבת. זה גורם לאווירה לא טובה ולרעש שלא מתאים לעיר חרדית.”
ואז עולה השאלה הגדולה: מה עושים?
לדבריו, גם בעבר ניסו להתמודד עם התופעה.
ראש העיר הקודם, פרוש, טען שאין טעם להילחם בהם, משום שגם אם יעזבו את הכיכר, הם פשוט יעברו למקום אחר בעיר. הוצבו גדרות סביב הכיכר כדי למנוע מהם לשבת במקום. זה עזר במידה מסוימת, אבל לא פתר את הבעיה.
כי בסופו של דבר — לשם הם מגיעים.
זה מקום המפגש שלהם.
“הבעיה היא לא רק הכיכר”
השיחה מתגלגלת מהר מאוד לשאלה רחבה יותר: מה עושים עם הנוער?
לדברי אותו אברך, כיום אין טיפול מספק בנושא.
“ראש העיר עכשיו לא מטפל בנוער. חוץ מלהקים איזה מקום, אין באמת טיפול בחבר’ה. הם לא מגיעים לשם, ואין שם שום טיפול בנוער.”
הוא מספר שנעשתה השקה גדולה וחמודה למקום שהוקם עבורם, אבל בפועל מדובר במפגשים מצומצמים יחסית.
“אולי פעם בשבוע נפגשים שם חמישה עשר חבר’ה. אבל זה לא באמת טיפול.”
ואז הוא נותן לי דוגמה מעיר אחרת.
“קח את קריית ספר. עיר חרדית. שם בנו מתחמים גדולים לבחורים ולבחורות. בליל שבת מארחים אותם, נותנים להם אוכל, מדברים איתם, ובעיקר דואגים שהם לא יהיו ברחובות, יעשו רעש, יחללו שבת או ייגררו לדברים אחרים.”
“ופה”, הוא אומר, “הנושא הזה לא מטופל.”
לדבריו, חשוב שהתקשורת תדבר על הנושא.
“חשוב שאנשים ירגישו שהם לא לבד.”
ובכל זאת, הוא אומר, הוא שמח שהמפגינים מגיעים.
“אולי זה יעזור. אולי אחרי כמה פעמים שהם יפגינו פה, החבר’ה יראו שאין להם טעם לבוא לפה, ובסוף הם כבר לא יגיעו.”
“אנחנו בחורי ישיבה”
אני מחליט לא להסתפק בשיחות עם התושבים.
אם כבר הגעתי לכאן, אני רוצה לשמוע גם את הצד השני.
אני ניגש לקבוצת בחורים צעירים.
הם לבושים בחולצות לבנות, אבל לא בחולצה מכופתרת בסגנון הקלאסי של בחור ישיבה.
אני שואל אותם:
“מה הפעילות לנוער בעיר? איפה לוקחים אתכם? האם המתחם באמת פעיל?”
הם עונים:
“פעם בשבוע מגיעים לשם בערך חמישה עשר חבר’ה. אבל אין בעצם טיפול. לא קוראים לנו, וגם לא באמת מעניין אותנו. זה לא גורם לנו לבוא לשם.”
אני שומע אותם ומבין שיש כאן גם נקודה נוספת.
הם קצת נעלבים מכך שאני מניח שאינם בחורי ישיבה.
“אנחנו בחורי ישיבה”, הם אומרים.
“אבל איך אתם בחורי ישיבה אם אתם עם חולצות טריקו?”
“מה, אתה מודד לפי חולצה? אני לומד בישיבה.”
“אבל אתה לא בחולצה לבנה מכופתרת כמו של בחור ישיבה.”
“לא. זה לא אומר שאני לא בחור ישיבה.”
השיחה הקצרה הזאת, כמעט שולית לכאורה, אומרת הרבה.
מתחת לחולצה, מתחת למראה החיצוני, יש בחורים שמבקשים שיסתכלו עליהם אחרת.
“אלה לא נשמות אבודות”
בינתיים המפגינים כבר עוזבים את הכיכר ואת האזור.
גם אני מחליט לחזור הביתה.
בדרך אני פוגש אברך חסידי נוסף, שגר באזור.
“הייתה פה הפגנה?” הוא שואל אותי.
“כן. כבר נגמר. כולם הלכו לפני בערך עשר דקות.”
“אוי, פספסתי.”
אנחנו ממשיכים יחד כמה רחובות, בדרכי לביתי, ואז אני שואל אותו את השאלה שמלווה אותי מאז שהגעתי למקום:
“מה זה באמת יעזור שמפגינים? מה זה יגרום לחבר’ה האלה? הם הרי מגיעים לכאן בשבת וממלאים את הכיכר.”
אני אומר לו שאני התייחסתי אליהם כאל נשמות אבודות.
אבל הוא עוצר אותי.
“אלה לא נשמות אבודות.”
ואז הוא אומר משפט שמבחינתי משנה את כל התמונה.
“אלה נשמות שאני צריך. קצת צריך להעיר את הניצוץ שלהם, להגדיל את הלהבה.”
“ובשביל זה אנחנו מגיעים למקום. אנחנו שרים שירי שבת ומנסים לקדש את המקום. כי אם המקום יהיה קדוש — האנשים שיהיו בו יהיו קדושים.”
אני שומע את הדברים ומתפעל.
פתאום המחאה מקבלת משמעות אחרת.
הם לא בהכרח מנסים להרחיק אותם.
הם לא מנסים לשלוח אותם למקום אחר.
הם מבקשים לעשות דבר פשוט הרבה יותר: לשנות את האווירה.
להכניס קדושה למקום.
להכניס שירי שבת למקום.
להכניס את האור של השבת למקום.
ואולי, הם מאמינים, אם המקום יהיה אחרת — גם האנשים שנמצאים בו יהיו אחרת.
אולי הלהבה עוד תידלק
כך אני חוזר הביתה, אחרי ליל שבת לא שגרתי.
יצאתי מהבית לכמה דקות של הליכה, ובדרך מצאתי את עצמי בתוך הפגנה, בתוך ויכוח ציבורי, בתוך שיחות עם תושבים ועם צעירים — ובעיקר בתוך שאלה אחת גדולה: מה עושים עם בחורים צעירים שמחפשים את המקום שלהם?
יש מי שרוצה להרחיק אותם.
יש מי שרוצה שהעירייה תטפל בהם.
יש מי שרוצה מתחמים ופעילות.
ויש מי שבוחר לעמוד בכיכר בליל שבת ולשיר.
לא לצעוק.
לא בהכרח להתעמת.
פשוט לשיר.
אולי מפני שהוא מאמין שבכל אחד מהם עדיין יש ניצוץ.
אולי מפני שהוא מאמין שהניצוץ הזה לא כבה.
אולי צריך רק להוסיף לו עוד קצת אש.
וכך, בדרכי הביתה, נשארתי עם מחשבה אחת:
אולי בסופו של דבר הלהבה שלהם עוד תידלק.
אולי אותם בחורים, שבמקום לצאת לרחובות בליל שבת יושבים בכיכר, יגלו יום אחד את הטעם האחר של השבת.
אולי הם יחזרו הביתה לשבת מרוממת, לשירי שבת, לאווירה טובה — ולא לצאת ולעשות בלגן ברחובות.
ואולי, בסופו של דבר, זאת כל המטרה.
