ימי בין הזמנים, שמביאים איתם את הצורך הטבעי לנוח ולהחליף כוח, מלווים השנה בשורה כואבת של אסונות. הרב שלמה שפיגל, ששכל בבין הזמנים הקודם את שני בניו, יששכר דב ואברהם ישעיהו ז"ל, באסון טביעה בנתניה, מבקש דווקא מתוך האסון האישי להעביר מסר ברור: אמונה בכך שהכול משמיים אינה פוטרת את האדם מחובת הזהירות. "בנובהרדוק אמרו ששני דברים זה כפירה. אחד, 'מה אני יכול לעשות', והשני זה 'מה יכולתי לעשות'. לפני שקורה משהו תמיד יש מה לעשות, אבל אחרי שקורה משהו אסור לאדם להגיד 'מה יכולתי לעשות'. הכול משמיים".
הרב שפיגל מספר כי הזהירות הייתה ערך מרכזי בביתם עוד לפני האסון. "כהורים, אנחנו אף פעם לא נתנו לילדים כמעט ללכת לים בלי השגחה", סיפר. לדבריו, בלילה שלפני האסון היה אחד מבניו בחוף עם חברים, אך סירב להיכנס למים ללא הוריו. "כפי שהחברים סיפרו לנו, הם נכנסו למים והוא לא נכנס. הוא אמר: 'אני לא נכנס בלי השגחת הורים'". מבחינתו, חובת "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" מחייבת כל אדם לעשות את המרב כדי למנוע סכנה, גם כאשר בסופו של דבר התוצאה אינה בידיו.
גם ביום האסון, סיפר, המשפחה ניסתה לוודא שהרחצה במקום בטוחה. "לא רצינו לרדת כי אמרו שהחוף סגור. אבל אנחנו רואים שהחוף מלא אנשים ואנחנו רואים שאנשים עולים ויורדים. אז שאלנו מה קרה? אמרו לנו: 'לא, רק כמה מדרגות שבורות, אבל אין שום בעיה בחוף'". רק זמן רב לאחר מכן, לדבריו, נודע למשפחה שבחוף עצמו לא היה מציל. "המצילים בחוף אמרו לנו, אם היה מציל באותו חוף, יכול להיות שהיה מזהה את זה דקה קודם. וזה קריטי, הדקה הזאת". מכאן הוא מבקש מהציבור: "כל אדם צריך באמת באמת כמה שיותר להשגיח, כמה שיותר להיזהר".
עוד באתר:
לצד חובת ההשתדלות, הרב שפיגל מדבר גם על ההתמודדות שאחרי האסון ועל האמונה שמלווה את המשפחה מאז. לדבריו, צידוק הדין אינו מתחיל דווקא ברגעים הקשים ביותר, אלא נבנה בחיי היום-יום. "צריך להצדיק את הדין בכל דבר שקורה לו. בכל דבר שמישהו מציק לו, בכל דבר שמישהו פוגע בו. צריך להצדיק את הדין. ואז גם כשקורה משהו קשה, אפשר באמת להצדיק את הדין". הוא הוסיף כי הידיעה שהכול משמיים מוכרת לכל מי שגדל והתחנך על אמונה, אולם בשעת ניסיון האדם נדרש להפוך את הידיעה הזו לחיים עצמם: "לחיות את כל מה שהוא למד במשך החיים שלו".
לקראת המשך ימי בין הזמנים מציע הרב שפיגל למשפחות לחבר בין הזהירות הגשמית לחיזוק הרוחני. "בקשה, מי שיכול, לפני שנוסע לטיול, שילמד שתי משניות או שני פרקי משניות לעילוי נשמת הילדים היקרים שלנו. ועצם הלימוד הזה גם יהיה לזכותו, וגם יזכיר לו שכדאי להיזהר". הוא ביקש להזכיר את שמות בניו, יששכר דב ואברהם ישעיהו בני שלמה ז"ל, ולהוסיף לימוד וחיזוק לעילוי נשמתם ולעילוי נשמת מי שאיבדו את חייהם באסונות נוספים בתקופה האחרונה.
את המסר המרכזי שלו לימי החופשה מסכם האב השכול במשפט שמחבר בין הנופש לבין הזהות שאסור להשאיר בבית. "תהיה יהודי גם בצאתך", הוא אומר ומספר כי בניו הקפידו גם בטיולים ללכת עם ציצית בגאווה. "לא לעשות בין הזמנים עם התפרקות. זמן לנפוש, אבל לא זמן להתפרק". לדבריו, מי שיוצא לטייל מתוך אותה תחושת אחריות ישמור יותר הן על עולמו הרוחני והן על חייו: "אם אדם הולך עם התחושה הזאת, אני מאמין שהוא יהיה זהיר, גם ברוחניות וגם בגשמיות".
האזינו לראיון המלא, מתוך 'המהדורה המרכזית' בהגשת אבי מימרן:
