בשיעורו השבועי לפרשת כי תצא עמד הגה"ח הרב מנחם מנדל פומרנץ, מנכ"ל הוצאת הספרים "עוז והדר", ראש מוסדות באר ישראל, יוזם מהדורת "מתיבתא" והעורך הראשי שלה, על אחד האתגרים המוכרים בעבודת ה': היכולת להתלהב מפרויקטים גדולים – ולעיתים דווקא להיכשל בדברים הקטנים והיומיומיים. לדבריו, אדם מסוגל לקבל על עצמו יעד עצום, כמו ידיעת הש"ס כולו, אך מתקשה להתמיד דווקא בכמה דפי גמרא פשוטים שאין בהם תחושה של הישג גדול.
הרב פומרנץ הביא את משל המדרש על המלך שהיה לו פרדס ובו עצים מסוגים שונים. המלך שלח פועלים לטפל באילנות, אך לא גילה מראש מה יהיה שכר העבודה בכל עץ. בסיום היום התברר כי היו עצים שעל הטיפול בהם ניתן שכר גבוה יותר ואחרים שעליהם שולם פחות. כששאלו הפועלים מדוע לא נאמר להם מראש היכן השכר הגבוה, השיב המלך שאילו היה מגלה זאת – כולם היו רצים לאותם עצים ושאר הפרדס היה נותר מוזנח. כך, הסביר, הקדוש ברוך הוא לא גילה את מתן שכרן של רוב המצוות, כדי שהאדם לא יבחר לעצמו רק את המצוות שנראות לו "משתלמות".
אלא שיש שתי מצוות שבהן התורה כן גילתה את השכר: כיבוד אב ואם, הנחשבת חמורה שבחמורות, ושילוח הקן, הנחשבת קלה שבקלות. בשתיהן נאמר שכר של אריכות ימים. כאן הביא הרב פומרנץ את יסודו של ה"שפת אמת": לעיתים דווקא המצווה שנראית קלה היא הקשה יותר מבחינה פנימית. "עצם הידיעה שהוא עוסק בדבר גדול מעניקה לו כוח", הסביר. כאשר אדם מרגיש שהוא עושה מעשה משמעותי, הוא מקבל מוטיבציה וסיפוק; במצווה קטנה, שקטה וחוזרת, אותו "דלק" פנימי חסר.
עוד באתר:
מכאן עבר הרב פומרנץ לפירוש מחודש במאמר חז"ל "לפום צערא אגרא". לדבריו, השכר אינו נמדד רק בכמות המאמץ הפיזי, הזמן או הכסף שהושקעו, אלא גם בעבודה הנפשית. פעולה קטנה שאיש אינו רואה ושאינה מעניקה לעושה תחושת גדלות עשויה להיות קשה יותר מבחינה פנימית מפעולה גדולה שמביאה איתה סיפוק עצום. "אולי בשמיים מעריכים את השעה הזאת הרבה יותר ממה שאתה מעריך אותה", אמר ביחס לשעת לימוד שנראית לאדם קטנה לעומת הישגיהם של תלמידי חכמים גדולים.
בהמשך הסביר כי המסר הזה מאיר גם את ריבוי המצוות בפרשת כי תצא. הפרשה עוברת ממלחמה ואשת יפת תואר לבן סורר ומורה, השבת אבדה, שילוח הקן, מעקה, כלאיים, ציצית ודיני ממונות. לדבריו, המסר הוא שעבודת ה' אינה מורכבת רק מ"פרויקטים גדולים": "המלך לא רוצה כמות של אילנות טובים. הוא רוצה פרדס שלם". אדם יכול להצטיין בתפילה אך להיכשל בענייני ממון, להצטיין בחסד ולהזניח את הלימוד, או ללמוד בהתמדה ולפגוע בבני ביתו. השלמות נוצרת דווקא מהטיפול בכל חלקי ה"פרדס".
את מצוות השבת אבדה, המופיעה בתוך פרשה שנפתחת ביציאה למלחמה, הסביר הרב פומרנץ בעזרת פירוש החזקוני: גם כאשר אדם מצוי בתוך "המלחמה שלו", התורה אינה מאפשרת לו להפסיק לראות את האחר. הוא הביא סיפור על רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שזמן קצר לאחר פטירת רעייתו נתקל בבית החולים באדם מאושר שנולדה לו בת. האיש ביקש ברכה ואף שאל אותו שאלות על השם שייתן לבתו, ורבי שלמה זלמן השיב לו בסבלנות. כששאלו אותו בני משפחתו מדוע ענה בשעה קשה כל כך, השיב: "מה הוא אשם שהרבנית נפטרה?".
לדברי הרב פומרנץ, זהו בדיוק המסר: "המלחמה שלך לא נותנת לך רשות להפסיק לראות את השני". דווקא בתקופה של לחץ, דאגות, קשיי פרנסה או בעיות רפואיות מתבררת גדלותו של אדם. "קל לעשות חסד כשהחיים מסודרים", אמר, "מה קורה כשאין לך סיפוק, כשאתה לחוץ, כשאתה בעצמך צריך עזרה? שם מתחילה העבודה שהיא לא נראית גדולה, אבל אולי היא הגדולה ביותר".
גם הכפילות במצוות שילוח הקן – "שלח תשלח" – קיבלה בשיעור משמעות מיוחדת. על פי המדרש, התורה מלמדת שאם המצווה מזדמנת לאדם שוב, אין הוא יכול לומר שכבר קיים אותה בעבר ו"יצא ידי חובה". הרב פומרנץ הרחיב את הרעיון גם לחסד ולנתינה: פעם ראשונה אדם עוזר ומרגיש סיפוק, אבל בפעם העשירית כבר עולה השאלה "למה תמיד אני?". דווקא שם מתברר אם הוא עושה את המעשה מפני שהוא רוצה להרגיש אדם גדול, או מפני שזה רצון ה'.
לסיום חיבר הרב את שילוח הקן גם ליכולת להשאיר מקום לאחרים. האדם יכול היה לקחת לעצמו את האם ואת הבנים, אך התורה מצווה לשלח את האם ובכך לא לקחת לעצמו את הכול. "לא שואל רק מה אני יכול לקחת, אלא מה נשאר לאחרים", הסביר. לדבריו, זהו החוט המקשר את הפרשה כולה: לראות את הזולת גם בתוך המלחמה האישית, להמשיך לעשות חסד גם לאחר שכבר עשינו אותו פעמים רבות, ולא לזלזל במצוות קטנות רק משום שאין בהן דרמה או מחיאות כפיים.
