לאחר שנחטף ב-7 באוקטובר וחולץ ב'מבצע ארנון' כעבור 246 ימים, שלומי זיו חוזר בשיחה עם אליהו ליבמן בפודקאסט "צומחים בדרך" אל הרגעים הקשים ביותר בשבי – ואל האמונה שלדבריו נבנתה מחדש דווקא בתוך הגיהנום.
השניים מכירים עוד מהקרב בחברון לפני 21 שנה. זיו סיפר כי לאחר אותו אירוע אמונתו נסדקה והוא אף הפסיק להניח תפילין רח"ל. אלא שבעזה קרה תהליך הפוך: "אני לא כועס על הקדוש ברוך הוא, פשוט אומר: אוקיי, מאמין, אני מאמין. פשוט יש כעס אם זו הדרך… תראה לי שאתה שם".
לדבריו, בכל בוקר הודה על עצם העובדה שקם בחיים: "מודה אני שקמתי ולא רצחו אותי או שאיזה טיל נפל עלינו". לצד זאת הייתה לו בקשה אחת שחזרה מדי יום: "תן לי את הזכות לחזור להניח תפילין. זה מה שביקשתי ממנו". מאז שחולץ, הוא מספר, "בוקר-בוקר, ברוך השם, ניתנה לי הזכות ואני כל בוקר תפילין".
עוד באתר:
זיו שחזר גם את רגעי החטיפה. לאחר הירי לעבר החפ"ק נמלט לנחל גרר והסתתר בתוך שיח. "כל מי שרץ יורים בו… ואז אמרתי לעצמי: אוקיי, תישאר". אלא שהמחבל הבחין בו.
"היה איזה שלב שעצמתי עיניים. אמרתי: הנה זה הרגע, או שהוא יורה… אתה חושב שעוד רגע אתה הולך להיפרד מן העולם". כשהמחבל הורה לו לצאת, זיו אמר בערבית: "אל תירה". המחבל השיב: "אני לא אהרוג אותך".
בהמשך הובל לטנדר של המחבלים יחד עם אנדריי קוזלוב. זיו מספר כי שקל לנסות להפתיע את המחבל, עד שקוזלוב, שעדיין לא הבין שמדובר במחבל, פנה אליו באנגלית וביקש נשק כדי לעזור לו. "אז אני מבין שאין עם מי לדבר בסיטואציה", סיפר זיו. בדיעבד, לדבריו, דווקא הרגע הזה אולי הציל אותם, משום שבהמשך הדרך המתינו עשרות רבות של עזתים.
השבי עצמו החל בחיפושים וחקירות אלימות. "קושרים, כופתים, סוגרים את העיניים… מחפשים אם יש לך צ'יפ. בשלושת הימים הראשונים היו חקירות תחת אלימות, כדי לדעת אם אתה חייל או לא. אם אתה חייל – אתה יותר יקר".
בחודשיים הראשונים, הוא מספר, נשבר. "היו חודשיים של משבר… חודשיים של תינוק, בכי, ממש תחתית של תחתית". רק לאחר מכן הגיעה, לדבריו, "התרוממות רוח של קבלה… לבטוח בהשם, אמונה, תקווה".
זיו מתאר גם שיחות עם שוביו שבהן ניסה להבין מה הם רוצים ליום שאחרי. לדבריו, התשובות היו חדות: "או שתלכו מפה מאיפה שבאתם, או שתתאסלמו, או שאתם מתים". לדבריו, אחד מהם אף אמר לו: "ב-7 באוקטובר הבא, שלומי, אנחנו נגיע לגליל… והפעם הבאה לא נחטוף אותך, הפעם הבאה אתה מת".
ואז הגיע בוקר החילוץ. "בוקר רגיל, יום שבת בבוקר, עד שלפתע יש פיצוץ. אחרי רגע זה כבר ירי בתוך הבית, אז אתה מבין שזה כוחות הביטחון שלנו". בתוך שניות שמע זיו מילים שלא שמע שמונה חודשים: "עברית! עברית! שם! שם!".
הקרב בתוך הבית נמשך, לדבריו, דקות ארוכות. "שמה מאבדים את גיבור ישראל, גיבור אישי שלנו, ארנון זמורה, השם יקום דמו, שנפל כשהוא פרץ ראשון". זיו מספר כי תחושת האשמה ליוותה אותו, אך משפחת זמורה חיזקה אותו: "אתה מבין שזה לא משנה אם זה היה שלומי זיו או כל מישהו אחר מהחטופים – ארנון לא היה מהסס לרגע".
גם לאחר היציאה מהבית הסכנה לא הסתיימה. רכב החילוץ נתקע לאחר כ-600 מטר. "רבע שעה של פחד", הוא משחזר. ואז, לדבריו, הגיע הרגע שבו ראה מחדש את כוחו של צה"ל: "נגמ"שים, טנקים מקיפים… ומחלצים אותנו מהמשאית התקועה הזאת".
החזרה לישראל לא מחקה את השבי. שלומי ביקש מאשתו לזרוק את סבון הידיים שהביאה מפני שהריח שלו היה זהה לריח של המגבונים שחילקו להם בעזה, וכך גם ריח של פיתה עם שמן זית וזעתר שהחזיר אותו לעזה. "יש פלאשבקים, יש ריחות", הוא אומר.
ובכל זאת, המסר שאיתו הוא בוחר ללכת נקרא "קדימה הביתה" – המשפט שנאמר גם למבלים ב-7 באוקטובר וגם בעת החילוץ. "אל תפחד להיות יהודי", אומר זיו. "אל תפחד להתגאות מאיפה שבאת ולאן אתה הולך".
